רנה דקארט – הגיונות – פרק א
בפרק א' של הגיונות של רנה דקארט סדר ההכרה וסדר הדברים 'נפגשים' בסוגיית קיומו של האל. ברגע שאני מוכיח את קיומו של האל (למרות שהוא, 'כמובן', לא זקוק להוכחת קיומו), הצלחתי לצאת מסדר ההכרה אל סדר הדברים (וזאת משום שקיומו של האל תלויה באמונה, כלומר בהכרה). דקארט מבקש לתת פילוסופיה ראשונית שתהיה בסיס לפיזיקה, אך בו בעת תהיה גם יסוד טוב יותר לתיאולוגיה. התיאולוגים לא השתכנעו מכך, בין השאר משום שמהלך שמתחיל מהכל הינה נקודת מוצא בעייתית לתיאולוגיה (כלומר, השקפה שלא נובעת מהתחלה של האל, אלא של הכל). ניתן לראות ב'הגיונות' כמעין 'מסע רוחני-תבוני' או 'מדיטציה' שכל אחד צריך לעבור בכדי לעבור ממצב של חושך או חוסר ידיעה אל מצב של ידיעת עובדות העולם.
הספקנות של דקארט, כאמור, איננה עמדה פילוסופית אלא נקודת מוצא, מתודה.
הרעיון של דקארט הוא להשהות את השיפוט לגבי כל ההאמנות המבוססות על מידע שאנחנו מקבלים מהחושים, ולבצע אותו לאט לאט ובשלבים. דקארט לא יודע שהחושים אינם מקור מהימן בוודאות (כי אם היה יודע זאת, למעשה כבר היה יודע משהו אחד בוודאות בכ"ז), ולכן הוא לא קובע שאינם מהימנים, אלא רק משהה את השיפוט על מידת ההתאמה בין מה שהוא תופס בחושים ובין מה שקיים בעולם בפועל.
שלבי הספק:
השלב הראשון מבוסס על הטעיית החושים (כלומר, מקרים בהם החושים מטעים אותנו). מצד אחד דקארט מניח שלפחות במקרים מסוימים אנחנו מבינים שהחושים הטעו אותנו. כלומר, מספיק שקיימים חשדות לגבי אמינות החושים כדי שנטיל ספק בהם ולא נוכל להסתמך עליהם. יש מצבים שהינם מצבים מורכבים (כמו חלומות), בהם אדם מוצא את עצמו בסיטואציה שנראית לו אמיתית. לכן, גם במקרים הללו יש להשהות את השיפוט על כל מה שאני מקבל מהחושים. עדיין, אנחנו נותרים עם אבני היסוד (צבעים, המתמטיקה וכו') – לגביהם נעשה המהלך האחרון, הוא המהלך של הספק הרדיקלי, אשר אומר שהכל יכול להיות, בסופו של דבר, אשליה. בסופו של דבר, ננסה למצוא קישור סיבתי בין מה שאני 'תופס' ובין מה שמחוצה לו.
סופו של הפרק הראשון בספק גדול.
דקארט מניח שיש איזושהי אפשרות להכניס מחסום בין התפיסות (ההכרה) ובין העולם (הדברים). כלומר, התודעה שלנו קודם כל תופסת 'מושגים', 'אידאות' (במובן של ייצוג) ולווא דווקא את הדברים עצמם. כלומר, יש קישור ישיר בין התפיסה שלי ובין הדבר (כלומר, אני תופס את הדבר: "אני רואה את הכיתה", "אני שומע את המוסיקה" וכו') – כלומר, החוש הינו בעצם מעין מתווך ביני ובין הדברים בעולם. מכאן, שאם אנחנו מקבלים את הרעיון של השהיית השיפוט, אנחנו למעשה מאמצים את הגישה הזאת של קיומו של מתווך. עם זאת, נראה כי המהלך הקוגניטיבי הוא כפול – משום שאנחנו לא תופסים את הכסא עצמו, אלא את הצורה שלו או יותר נכון את מה שהוא מייצג. הגישות האלו מייצגות למעשה מהלך ספקני.
