להבין סרטים – סיכום: עריכה
רציפות
בשנים ראשונות של קולנוע- המאה ה19, לא הייתה כמעט פונקציה של עריכה כי סרטים בנויים מטייק אחד. משך השוט כמשך האירוע. סיפורים פשוטים.
חיתוך לרציפות– סצינות של אקספוזיציה, קצרנות של אירוע על פי מוסכמות מוקדמות, שימור הרציפות והזרימה של ההתרחשות מבלי להראות אותה בשלמותה. זמן רב במציאות נמשך שניות בלבד על הבד, אבל שום פרט חשוב או משמעותי לא נשמט.
כדי שהפעולה תיראה הגיונית כל התנועות של הדמות מבוצעות לכיוון אחד.
יחסי סיבה ומסובב- מוצגים באופן ברור.
קיטוע הרציפות של הזמן והמרחב נעשים באופן חלק ככל האפשר.
משתמשים בשוטים מכוננים בתחילת הסיפור ובתחילת כל סצינה – מזכיר לצופה את הרקע הכללי ואת ההקשר המרחבי של הדמויות.
ד"ו גריפית- הזמן בסרט אינו נקבע ע"י הזמן הממשי.
אפשר לשלב בין שני מקומות התרחשות.
אפשר למתוח או לדחוס התרחשות.
השוט- הוא היחידה הבסיסית של הסרט ולא הסצינה (כמו על הבמה).
עריכה קלאסית- גריפית
השתמש בטכניקות לצרכים אמנותיים ולא כ"טריקים" בלבד.
עריכה קלאסית מבטאת עוצמה דרמטית והדגשה ריגשית.
השוטים השונים וחיבורם נעשה על מנת ליצור הזדהות רגשית של הצופה.
עריכה "בלתי נראית" או לא מתבלטת.
"התאמת הפעולה"- שמירה על הזרימה של הפעולה, להסוות חיתוך ע"י זרימת התנועה.
כלל 180 מעלות- עניין של מיזסצינה ועריכה יחד. המטרה- לייצב את מרחב המשחק כדי שהצופה לא יתבלבל. דמות מימין ודמות משמאל מצולמות יחד ואח"כ קלוז אפ על כל אחת מהן בזוית של 180 מעלות בציר פעולה אחד. סיוע לתחושת הרציפות שיש לצופה.
עריכה צולבת – שוטים מסצינות שונות משתלבות בו זמנית, חיתוך מהיר ומעבר מהיר ביניהן יוצר מתח עד למפגש ביניהם.
גריפית קבע באמצעות העריכה הצולבת את מוסכמות המרדף וההצלה של הרגע האחרון.
מונטאז' תמטי- מדגיש את קישור הרעיונות, בלי קשר לרציפות בזמן ובמרחב. כל הזמנים והמקומות השונים מקושרים על ידי נושא מרכזי. הרציפות הנוצרת אינה פיזית, ואינה מושגית או פסיכולוגית – היא תימטית- רעיונית.
גריפית שיחק בזמן הקולנועי גם ע"י פלאשים מקדימים או פלאשים לאחור.
גריפית פיתח את אמנות העריכה והרחיבה , עד שכללה פונקציות שונות:
שינויי מקום
קפיצות בזמן
הדגשות על פרטים פסיכולוגיים ופיזיים
מראות כללים
קטעים סמליים
מקבילות וקונסטרקטים
חיבורי רעיונות
הזזות של נקודות מבט
בו- זמניות
חזרה על מוטיבים.
המונטאז' הסובייטי ומסורת הפורמליזם
רעיונות נוצרים ע"י חיבורם של פרטים מקוטעים לכדי פעולה מאוחדת. השוטים יכולים להיות בלתי קשורים לחלוטין בחיים.
המשמעות מועברת באמצעות חיבור של שוטים ולא באמצעות השוט הבודד. הרגשות של השחקן למשל משתקפים ע"י שוט לעצם בודד ויוצרים קישור.
הסיקוונס מובנה משוטים רבים מחוברים של קלוז – אפ, הקישור יוצר אצל הצופה את האסוציאציות הרצויות, את המצב הפסיכולוגי או הרעיון המופשט.
לא ניסו להיות ריאליסטיים אלא להעביר מסרים, ביטוי לרעיונות.
אייזנשטיין-
מהות הקיום היא שינוי מתמיד.
הטבע משתנה כתוצאה מעימות או מסינתזה של כוחות מנוגדים.
המונטאז' הוא היסוד של אמנות הקולנוע.
העריכה צריכה להיות דיאלקטית: העימות בין שני שוטים- תזה ואנטיתזה- מוליד רעיון חדש לגמרי- סינתזה.
המעברים בין השוטים לא צריכים לזרום, אלא להיות חדים, צורמים, אלימים.
העריכה יוצרת התנגשויות קשות ולא חיבורים עדינים או מעבר חלק כמו אצל פודובקין.
קצבים דינמיים: שוטים מנוגדים- בנפח, במשך, בצורה, בעיצוב, בעצמת האור.
פודובקין | אייזנשטיין |
הסרטים עשויים בתבנית הקלאסית. השוטים מתווספים לאפקט רגשי כולל, שהסיפור מנחה אותו | תמונות מתנגשות טיעון אידיאולוגי |
סיפורים מובנים | סדרה של אפיזודות,כמו דוקומנטריות, לשימוש כחקר רעיונות. |
ביטוי רגש כלשהו- ע"י עצמים קונקרטיים שיעבירו את התחושה המבוקשת. (תחושה מיוסרת- גלגל תקוע בבוץ) | סרטים משוחררים מרציפות והקשרים ממשיים. הסרטים גמישים ביכולת לערוך השוואות פיגורטיביות בלי קשר לזמן ולמקום. סרטים צריכים לכלול רלוונטיות מבחינה תמטית או מטאפורית. (פועלים- שוורים נשחטים) |
ההשוואות המטאפוריות לפעמים פשטניות מדי ועיתים לא ברורות כלל וסתומות.
אנדרה באזן ומסורת הריאליזם
התמונה המצולמת היא רישום אובייקטיבי של מה שקורה בפועל.
הושפע מהאסכולה הפילוסופית "פרסונליזם"- הדגישה את טבעה האינדווידואליסטי והפלורליסטי של האמת.
בקולנוע יש דרכים שונות לתאר את המציאות.
עיקרה של המציאות הוא בהיותה לא חד משמעית.
הבמאי צריך להצניע את עצמו ולהיות מתבונן סבלן , שהמציאות תוליך אותו.
הטכניקות הפורמליסטיות פוגעות במורכבות של המציאות האמיתית, המונטאז' כופה על הצופים אידיאולוגיה פשטנית.
הפורמליסטים כופים את הרעיון שלהם האישי- המשמעויות של החיים יכולות להישמר גם בצמצום העריכה למינימום.
גם החיתוך הקלאסי הוא סובייקטיבי.
צמצום העריכה, מיקוד עמוק וטייקים ממושכים- מעניקה לצופים את הזכות להתבונן, לבחור ולעצב דעה.
יש למעט ככל האפשר בהפשטה ובמלאכותיות. צריך לתת לחומרים לדבר בעד עצמם.
הסאונד יתרונות כדי להפוך את המדיום הקולנועי לריאליסטי לחלוטין- הדיאלוגים והאפקטים יצרו תחושת מציאות, סגנונות המשחק הפכו להיות מתוחכמים יותר.
המיקוד העמוק העניק אובייקטיביות וטאקט לצילום, ללא הצורך בקלוז אפ.הכל יותר מובן כך מבחינת היחסים בשוט, המרחב בעל משמעות גם כן. לא כופים על הצופה את המשמעות בקלוז אפ אלא משאירים לצופה לבחור את המשמעות.
המסך הרחב נתן נאמנות גבוהה יותר לזמן ולמרחב הממשיים.
