סיכום מאמר: דניאלה גורביץ \ האביר, המלוכה והטרור העולמי בעידן החדש

סיכום מאמר: דניאלה גורביץ \ האביר, המלוכה והטרור העולמי בעידן החדש

פסיכולוגיה של ההמון- סיכומי מאמרים

 גורביץ/, ד. (פברואר 2005). האביר, המלוכה והטרור העולמי בעידן החדש. ארץ אחרת, 26, עמ' 18-21.

תפישה גנוסטית, אפוקליפטית, שהייתה עד לפני שנים ספורות נחלתם של קומץ חובבי ספרות מהז'אנר של מדע בדיוני, מבטאת את האקלים התרבותי-חברתי העכשווי. דניאלה גורביץ' מסבירה על הסמנטיקה של הדימויים המערפלת את תודעת ההמונים ומטשטשת את ההיבטים המוסריים והפוליטיים המשתמעים ממנה

מאז אירועי ה-11 בספטמבר 2001 משקיע הצבא האמריקאי מאמצים בלתי נלאים באיתורו של הטרוריסט מספר אחת, ואנשיו. אולם הידיעה על הכפלת סכום הפרס מדאיגה במידה רבה, שכן היא עלולה להתפרש לא כמסר של עוצמה ונחישות, אלא דווקא להפך, כביטוי לאזלת-ידה של המעצמה החזקה בעולם.

הטרור בזמננו הוא אמצעי להשלטת שלטון אימים חובק יבשות וימים. לגודל הזוועה, הוא תוקף אותנו פעמיים: באיום הפיזי, המוחשי, על חיינו ועל שגרת יומנו שהפיגועים הקשים מפירים אותה, ובדרך הפצתו האגרסיבית של המידע על אודותיו בכל כלי תקשורת אפשרי.

העיתונאים המפרסמים את השלטון למעשה נעשים בלי משים לכלי שרת בידי הטרוריסט חסר הגבולות: במלאכת הבחירה של הידיעות שיתפרסמו (אירועים ראוותניים), במיון החומר (מבין הכמויות העצומות של המידע המונח על שולחנם של העורכים) ובדרך הצגת המידע (פרובוקטיבי, מזעזע). מבחינת האדם הפרטי היושב בביתו, התוצאה היא הרת אסון. תחושות קשות של חוסר אונים, אנונימיות וחרדה מפני סכנת הכליה הגלובלית בעידן הגרעיני מטילות צל כבד על עצם קיומו.

התחייה הספרותית הניאו-מדיאבליסטית

אחד מביטוייו התרבותיים המרתקים של הלך-רוח תרבותי-חברתי זה (בין אם במודע ובין אם לא במודע) הוא התחייה הספרותית הניאו-מדיאבליסטית. זה כמה שנים מככבות בראשם של רבי-המכר בקולנוע ההוליוודי הפקות קולנועיות יומרניות, שמתוארות בהן עלילות גבורה עתיקות. גם בתחום הספרות אנו עדים להתעניינות הערה של הקוראים בספרי מדע בדיוני, מסתורין, קסם ומאגיה לסוגיהם. המכנה המשותף לכולם הוא מרכזיותו של מנהיג מיתולוגי יחיד והירואי, דמות ה"נבחר מכוח עליון", אשר מוביל בבטחה את עמו לשחרור מכבלי שלטון האימים. על-פי תבנית זו עוצבה דמותו של ארתור בסרט הנושא את שמו, "המלך ארתור", וכן דמויותיהם של אכילס ב"טרויה" ושל ניאו ב"מטריקס", וכו'. מגמה זו חוזרת ומופיעה גם ביצירות שזכו להצלחה ספרותית וקולנועית בינלאומית, ובראשן גיבורה הממושקף הארי פוטר (ששמו מוכר וידוע גם לאלו המסרבים לקרוא את סדרת הספרים מתוך עיקרון זה או אחר), וכמובן, באופן גלוי ומוצהר, המלך ארגורן ב"שר הטבעות" לטולקין.

בתקופה שלאחר המתקפה על מגדלי התאומים, נעשה המיתוס כמעט בלי משים לכלי חיבור בין תרבות השיח התקשורתי לבין הלך-המחשבה הפוליטי. הפוליטיקאים במערב אימצו גישה העושה "אסתטיזציה של הפוליטי", בלי להותיר מקום לספק באשר למשוואה שהם מבקשים ליצור. לשמו של בן לאדן הוצמדו תארים כמו "אביר החושך", "ממשל החושך של בן לאדן", "מנגנון החושך של נאמני בן לאדן", ואילו את תקופתנו הגדירו ראשי הממשל האמריקאי כימים שבהם "בני החושך" הכו מכה כואבת את "בני האור". אופן הניהול התקשורתי של שיח המשבר הנוכחי מבקש, באופן מודע ומכוון, להציג מלחמה דתית בין מזרח למערב כעימות דיכוטומי-קוטבי: שחור-לבן, טובים-רעים, חיים ומוות.

תולדותיה של אירופה המערבית לקראת סוף האלף הראשון הן תוצאה של רצף מאבקים פנימיים וחיצוניים בלתי פוסקים.  בו-בזמן פוקד את אירופה גל של התקפות מרות משלושה כיוונים: מן המזרח, ממעמקי היבשת עצמה ומחופי סקנדינביה המרוחקים. בדצמבר 1066 הושלם כיבושה של אנגליה כולה, עם הכתרתו של ויליאם הנורמני (הכובש) למלך. בפרוס האלף השני אירופה הנוצרית היא אומה מושפלת, חבולה, מפולגת ומסוכסכת. חבלי ההתאוששות היו קשים. היבשת נזקקה ל"כוח תרבותי" – כפי שמכנה זאת ההיסטוריון הבריטי ג'ון קיגן – שיטת ממשל תקיפה, שתכונן חוק וסדר.

המענה הגיע מן הכנסייה, שבמאה ה-11 הייתה עשירה ובוטחת בכוחה דייה כדי להגדיר מחדש את "אופן השימוש בכוח בעולם". בוועידת קלרמון, בשנת 1095, הכריז האפיפיור אורבן השני על הצורך להילחם "מלחמת קודש צודקת" באויב המשותף, הכופר המוסלמי.
בנאומו זה הוא הביא, למעשה, לסיומה (הזמני) של המחלוקת בין הקיסרות לכנסייה והכשיר את הקרקע למסעי הצלב. כדי להמריץ לוחמים ואבירים לצאת ל"מלחמת הקודש", טיפחו רשויות הכנסייה את השנאה כלפי האויב המוסלמי.

מסדר אבירי השולחן העגול

בה-בעת, בראשית המאה ה-12 (1136), מחבר הסופר הוולשי ג'אופרי איש מוֹנמוּת, שהיה כפי הנראה נזיר בנדיקטי, הוא מתאר בהרחבה ובפרוטרוט את תקופת מלכותו של מלך מיתולוגי מהולל וחבר אביריו המסורים. הוא מכביר בדברי שבח ותהילה לפיאודליוּת, לאבירים העטויים פלדה ולנשים אצילות-ענוגות הנתונים במסגרת של כבוד, אבירות ואמונה נוצרית. עשרים שנה מאוחר יותר, בשנת 1155, מחבר הפייטן הצרפתי וואס (Wace) תוספת למיתוס, שבה הוא מבשר על הקמתו של מסדר ייחודי בשם "מסדר אבירי השולחן העגול". השולחן והמסדר גם יחד היו מיד לחלק בלתי נפרד מן הסאגה כולה.

יש לזכור, שהספרים לא היו נגישים להמון בימי-הביניים. זאת, לא רק מפני שכתבי-היד הספורים היו ספונים במנזרים ורק יחידי סגולה יכלו לעיין בהם, אלא גם מפני שנכתבו בלטינית, שפת המשכילים, שלא הייתה מובנת לעם. אף על פי כן, שִׁמעָן של פרטי הכרוניקה הפסאודו-היסטורית נפוץ וכתרים נקשרו למלך האגדי ולחבר אביריו. הזיקה בין שבועת האמונים של האביר-הוַוסאל למלכו (הסמכות החילונית) לבין המטרות הנעלות של מסעי החֵפֶשׂ (הסמכות הדתית) הפעימה את לב ההמונים. ההצלחה הייתה כה רבה, עד כי יש חוקרים הטוענים שהאפילה על התנ"ך.

כחמישים שנה מאוחר יותר כבר התפתחה מסורת עממית נפוצה, שקשרה בין שאיפותיו של המלך הכריזמטי (בעולם הריאלי) לבין אידיאל האבירות המוסרית (המיתוס). בשנת 1189, לקראת היציאה למסע הצלב השלישי, נשען מלך אנגליה, ריצ'ארד לב-הארי, על רעיון המשיחיות והגאולה השאוב מאגדות המלך ארתור ונהנה מגלי האהדה והפופולאריות שזכה לה המיתוס בתקופה זו. בין אם היה זה מהלך מחושב ובין אם צירוף נסיבות, הוא הניב פירות נאים. הודות לו המלך הלוחם, שנעדר מארצו במשך תשע וחצי שנים מתוך עשר שנות כהונתו, לא רק זכה לנאמנות טוטאלית של העם הבריטי המדוכא, אלא אף היה לאגדה עוד בימי חייו.

במלך ארתור דבק הכינוי ה"מלך שהיה ויהיה" ותקופת מלכותו תוארה כ"תור הזהב" של האבירות, המוסר והצדק עלי אדמות. ליועציו ולנאמניו של המלך ריצ'ארד לב-הארי היה עניין ברור לטפח את התדמית הנשגבת שהתקופה זימנה לידיהם. הם עודדו את ההמונים לראות בשילוב התכונות של מלכם speculum Regis (ראי המלך), כלומר, ביטוי לתבונתו ולכוחו של מנהיגם, המנהל למענם "מלחמת קודש צודקת".

סופן של "מלחמות הקודש" ידוע לכול. שמונת מסעי הצלב, שנערכו בין השנים 1096?1280, נסתיימו בזה אחר זה בביזיון ובמפלתם המהדהדת של הצלבנים הנוצרים. המערב לא העריך נכונה את פוטנציאל היערכותם של היריבים המוסלמים. אלו ליכדו כוחות בלהט דתי ויצאו בחזית מאוחדת כנגד הצבאות המשולבים, שפלשו מן היבשת האירופית למקומות שנחשבו לקדושים גם בעיניהם. מה שנותר הוא המסורת העממית שבתוכה התפתחו הסיפורים, אשר היו מקור בלתי נדלה לגאווה אתנית ולאומית באנגליה.  קשה שלא להבחין ביסוד העל-אורגני המחבר בין דיוקנו של המלך ארתור כ"נבחר האל" לבין בן-דמותו בתקופתנו, כדוגמת ניאו ב"מטריקס" או ארגורן ב"שר הטבעות". אלו הם טיפוסי הסיפורים המקיימים את ה"קשר הסודי" בין הסיפור לקהלו.
סמלי התרבות המוגשים לנו כיום מרגשים אותנו, כפי שריגשו בעבר, ומעוררים את דמיוננו. הדמיון האנושי מגיב על משברים השאולים בבסיסם מן התחום הבטחוני-מדיני, וגוזר מהם תובנות השאולות מן התחום הדתי-משיחי. וכך, בעוד הטקסט (הידיעות החדשותיות) מכריז מלחמת חורמה נגד הטרור העולמי, המטא-טקסט קורא לליכוד השורות ולאחווה בין האומות.

בדומה למנהיג מסע הצלב השלישי, מחזקים הנשיא בוש וממשלו את אבטיפוס המנהיג המבקש לסחוף אחריו את ההמון הנבוך. אמנם האמצעים הטכנולוגיים השתכללו, אך הרטוריקה נשארה בעינה. באותה נחישות פרקטית שאפיינה את דברי האפיפיור אורבן השני, מכריז עתה מנהיגה של המעצמה החופשית היחידה בעולם, שהאינטרס המשותף חזק יותר מכל המחלוקות המפלגות את העמים. את מקומה של "מלחמת דת צודקת" מן האלף הקודם תופסת עתה מלחמת "חירות האדם הצודקת". בשמה מגייס הנשיא האמריקאי את העולם החופשי, הנאור והדמוקרטי למלחמה משותפת באויב המשותף, הפונדמנטליזם האיסלאמי.

התיאולוג הפרוטסטנטי האמריקאי ריינהולד ניבור קבע כבר בשנת 1944, ש"הציביליזציה הדמוקרטית שלנו נבנתה לא בידי בני החושך אלא בידי בני אור טיפשים". הסמנטיקה של הדימויים מערפלת את תודעת ההמונים ומטשטשת את ההיבטים המוסריים והפוליטיים המשתמעים ממנה. היחיד נסחף אחר הרב-מערכת התרבותית ומזהה אותה בטעות כפתחו של "עידן חדש" (ניו-אייג'), הנוצֵר הבטחה בעצם שמו. בדרך של עובדה קיימת, הוא "מתמודד" עם הבעיות הכבירות שהתקופה מזמנת לו, באמצעות פיתוחם של סמלים מן העבר המעוררים השראה ונוגעים ישירות לעולמו, ומספק להן פתרונות שטחיים: שינוי הרגלי האכילה, סדנאות "רוחניות" וכיוצא בזה. אפשר לשייך זאת גם למאמרים של וולף, גלסנר, ואילוז

זוהי גישה תמימה המניחה שבמעשה האישי-האנוכי נמתח קו פשוט, שמצִדו האחד האמת והסדר של העולם החופשי, הליברלי, ומצִדו האחר שלטון העריצות הפנאטי של זורעי האנרכיה. אלא שלסמלי התרבות המוגשים ליחיד יש מגמות אוטופיות, שבכוונתן להוליך שולל. זהו ניצול ציני, העלול לגרום לכך שהאדם הפשוט יאמין כי ההתנהלות הפוליטית היא פועל יוצא של כלל שאיפותיו, פחדיו וכמיהותיו.  ימים יגידו, אם המדיניות התקשורתית של הנשיא האמריקאי תוביל אותנו אל "תור הזהב" שבו ניהנה מהרמוניה חברתית פשוטה, או שמא שנית קמלוט תיחרב ותקוות ההמונים לגאולה תתנפץ, מה שימיט על כולנו חורבן גדול.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר:

הכסף או החיים: כמה זה "מספיק"?

כמה כסף זה מספיק בכדי לחיות חיים מאושרים? אם התשובה היא "עוד" אז אין לכם סיכוי, אבל מבט אחר על העבודה והקניות יכול לשנות את זה.