סיכום: קץ האימפריה הסובייטית

 

סיכום: קץ האימפריה הסובייטית

ב-1985 עלה גורבצ'וב לשלטון במוסקבה, נכון לנטוש את רעיון האימפריה, וב-1989 הרעיון אכן נעלם. בכל מקום פרט לרומניה, ללא שפיכות-דמים. השלטון הקומוניסטי נדחה ע"י העם בכל המדינות, בתהליך הדרגתי, אך במדינות מסוימות השלטון עצמו לא קיבל את הגזירה כל-כך בקלות.

בפולין, ירוזלסקי עמד בפני משאל-עם "לעומתי" שהשאיר אותו ללא תמיכה, בשל ההתמוטטות הכלכלית. הוא הכניס את ארגון "סולידריות" של לך ואלנסה לחוק, הכיר במערכת רב-מפלגתית ובתוך מספר חודשים נערכו בחירות ל"סיים", הפרלמנט הפולני, והמפלגה הקומוניסטית נדחקה לשוליים. ירוזלסקי הפסיד לתדיאוש מזובייצקי בסיבוב השני, כאשר אפילו רוב הצירים הקומוניסטים בפרלמנט הצביעו לו.

ב-1990, לאחר שמונה לראש ממשלה תחת מזובייצקי הנשיא, פרש ירוז'לסקי בראותו שהמצב הכלכלי אינו משתפר, והממשלה התפזרה. על אף סיוע מן המערב, עדיין האינפלציה בפולין הייתה תלת-ספרתית, האבטלה התרחבה, והחוב למדינות המערב רק גדל. ואלנסה זכה בראשות הממשלה. (ניתן להניח ששליטתו במנגנון של ארגון פועלים חזק, בשילוב עם תמיכה ברעיון הדמוקרטי, הביאו אותו למשרה הרמה, ע.נ.) מאוחר יותר גם תנועתו "סולידריות" כבשה את נתח הרוב בפרלמנט.

פולין שאפה לשפר באמצע שנות התשעים את יחסיה עם המערב. היא נעשתה הומוגנית באוכלוסייתה, כיוון שגרמנים רבים חזרו לארצם לאחר נפילת מסך הברזל. הגבול המשותף עם רוסיה הצטמצם ביחס לגבול שהיה עם בריה"מ, ופולין הצטרפה ל OECD ב-1996 ושאפה להיכנס לאיחוד האירופי זמן קצר לאחר מכן. הקנצלר הגרמני קוהל תמך בצירוף פולין למרות החשש שעובדים פולנים יציפו את גרמניה המאוחדת. לפולין לא היו דאגות מרוסיה, היה לה צורך רב יותר בייצוב יחסים עם אוקראינה, ליטא ובלארוס, משום שהן מהוות מתחרות ישירות בכמה תחומי מסחר, אך החשש מפני הפיכתה של רוסיה האירופאית למעצמה חדשה מאיים על כולן, ובעקבות זאת הושטה מפולין לעברן יד לשלום.

בהונגריה, לאחר הרצחו של המנהיג הוותיק אימרה נאג'י ב-1989, יצאו המונים לרחובות. נאג'י שפנה לרפורמות עוד לפני ימי גורבצ'וב, השאיר אחריו מערכת לא-יציבה ובה יורשו קרולי גרוס, שהיה יושב-ראש המפלגה, התמודד עם גורמים קומוניסטים קיצוניים יותר ובהם מיקלוש נמט, ראש הממשלה. המחלוקת נגעה בעיקר בנושאים כלכליים, כיצד מוציאים את הונגריה מהבוץ, אך מאבקי הכוח הפנים-מפלגתיים רחשו מאחורי הקלעים. בבחירות, שנערכו ב-1990, ניצחו הלא-קומוניסטים את הקומוניסטים והוקמה קואליציית-ימין-מרכז בראשות יוזף אנטאל, שהחזיקה שנתיים וחצי. אנטאל נפטר, והקואליציה נפגעה ממתקפות חריפות של פוליטיקאים מהימין הקיצוני ומחוסר יכולתה להניע את הכלכלה. גיולה הורן, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית, עלה לשלטון ב-1994 ובראש מעייניו עניין המיעוטים: רבע מההונגרים לא חיו בהונגריה, אלא בסלובניה, ברומניה ובארצות נוספות- והוא רצה להסדיר את זכויותיהם שם בתמורה להבטחת גבולות המדינות שגבלו בהונגריה, ורובן היו חדשות- כתוצאה מפירוקן של יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. בעקבות השקט שנוצר, הכלכלה התייצבה והתיירות והתעשייה החלו להתפתח שוב.

הונגריה שימשה, למשך מספר חודשים ב-1989, "תחנת מעבר" לעשרות-אלפי מזרח-גרמנים שברחו לאוסטריה ולמערב-גרמניה לעתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחותיהם, וכך היוותה יעד זמני ל"חלכאים ולנדכאים". מנהיג מזרח-גרמניה אריך הונקר, היה נחוש בדעתו להישאר בתפקידו ואף לדכא בכוח הפגנות כשם שדנג קסיאופינג דיכא אותן בטיאננמן. אך לאום מזרח-גרמני לא היה קיים מעולם, וללא סיבת קיום עם תום ימי הקומוניזם וללא הגב של USSR, המשטר החל לקרוס. גורבצ'וב עצמו אמר להונקר, בביקור באוקטובר 89', כי עליו לנוע עם הזמן ואין לצפות לעזרה מבריה"מ בייצוב המשטר בעת שההתנגדות גדלה. שינויים בתוך המפלגה פנימה החלו לקרום עור וגידים. הונקר הוחלף באגון קרנץ, שהוחלף תוך מס. חודשים בראש עיריית דרזדן האנס מודרוב. מודרוב הכריז על בחירות רב-מפלגתיות ובכך סיים את המונופול המפלגתי של הקומוניסטים שנמשך עשרות שנים.

מפלגות מרכז וימין מתון, ומפלגות סוציאל-דמוקרטיות, שזכו בתמיכה רעיונית מהצד השני של החומה, התחזקו בבחירות, ויותר מחצי מהקולות הלכו לימין. חומת ברלין נפלה, וקרובי משפחה וחברים יכלו לעבור מצד אחד לשני לאחר שנים. זה היה יום היסטורי לגרמניה, אשר החלה בתהליך איחוד. קוהל ניצל ההזדמנות: הוא המיר את המארקים חסרי-הערך של המזרח-גרמנים ביחס של אחד לאחד, והפך את מזרח-גרמניה לחמישה "לאנדר" מתוך ה-16 של גרמניה המאוחדת. גורבצ'וב, שביקש להשאיר את חייליו במה שהיתה מזרח גרמניה, קיבל מקוהל הסכמה לתקופה של עד סוף שנת 1990, וגרמניה הצטרפה רשמית לנאט"ו (הברית הצפון-אטלנטית, המונהגת ע"י ארה"ב). הפולנים שחששו לגבולם המערבי, קיבלו מנאט"ו בטחונות חשאיים כי גרמניה לא תשוב ותתפשט ומנהיגי המעצמות שממערב, מיטראן ות'אצ'ר, מצאו עצמם יושבים עם קוהל בוועידות הפיסגה, כשהוא בצד שלהם, ותאצ'ר עידנה את הטון האנטי-גרמני שהיה לה לפני-כן.

הגרמנים התמודדו עם בעיות כלכליות קשות שהביא המזרח. מערב-גרמניה היתה גדולה מהמזרח פי 4 באוכלוסייה, אך מעברם של עשרות אלפים למערב החליש אותה, והאיחוד הביא לאבטלה וחלק מתושבי המזרח לפת-לחם. המפעלים הבלתי-יעילים במזרח הפכו לפילים לבנים נטושים. ההוצאה הלאומית לצורך העניין עמדה על מאות מיליוני מארקים לשנה. בתוך מספר שנים, נהגתה תוכנית ייצוב שמטרה נוספת שלה הייתה להשאיר את אוכלוסיית המזרח במקומה ולפתח את הערים בה, ולקראת 1995 הראו הערים במזרח אחוזי צמיחה צנועים, והכלכלה הגרמנית שבה לנוע קדימה.

בצ'כוסלובקיה המהפכה הגיעה אחרונה אך במהירות. תקנה מסוימת, שפגעה בזכויות של להקת רוק להופיע, איחדה את האופוזיציה למהלך של אלפי חתימות שהוגשו לפרלמנט, בהנהגת ה"פורום האזרחי". פורום זה גם תבע שינויים בזכויות האדם בצ'כוסלובקיה, ורוח השינויים שהגיעה מפולין ומבריה"מ "העיפה" את המנהיג גוסטאב הושאק (ששלט מ-1968 "האביב של פראג" ברציפות) מכיסאו, והמפלגה הקומוניסטית העמידה בראשה את לאדיסלאב אדאמץ שהיה מתון יותר, כדי לדון עם ראש הפורום האזרחי, וצלאב האוול, בשינויים הנדרשים. בד בבד, נערכו ברחובות הפגנות שדרשו את הפלת המשטר הישן. באופן שקט ומפתיע בקלותו, החליטו הקומוניסטים, לא לשנות את אופי מפלגתם ופשוט לרדת מהבמה. קארל אורבאנק, שהנהיג אותם ב-1989, פינה את מקומו כנשיא להאוול, מנהיג אמיץ שבילה תקופות ארוכות בכלא מסיבות פוליטיות לפני-כן. האוול הסכים עם גורבצ'וב על נסיגתם של 70 אלף חיילים רוסים מאדמתו עד סוף 1991 וצ'כוסלובקיה הפכה למדינה עצמאית.

אך האוול, שזכה לאחוזי תמיכה מרשימים במחוזות בוהמיה ומוראביה, והרבה פחות מרשימים בסלובקיה, נאלץ לוותר על חלום צ'כוסלובקיה מאוחדת ועצמאית, והסלובקים תבעו עצמאות. ראש ממשלתם החדש, ולאדימיר מצ'יאר, דרש מראש הממשלה הצ'כי קלאוס יותר דרישות כלכליות ממה שזה יכול היה לתת כדי להישאר מאוחדים- והסלובקים והצ'כים יצאו לדרכים נפרדות, שבשנים הראשונות הרעו עם כלכלת שני העמים. מצ'יאר, שהתמודד בבחירות ב-1994 בפעם הראשונה, תקף את המיעוט ההונגרי, את הצ'כים ואת הכלכלה המערבית, אך האמת היתה שהסלובקים היו בצרות ולא התקדמו כלכלית. מצ'יאר זכה בבחירות, אך המיעוטים והמתנגדים זממו נגדו וזה היה רק עניין של זמן עד שהאיחוד המזויף של העם הסלובקי סביבו התפוגג, וב-1998 הודח מהשלטון באופן דמוקרטי.

בבולגריה טודור ז'יבקוב התקדם דרך כל התפקידים מ-1954 ואילך, והנהיג את המדינה מאז 1971. עמו סבל מבעיות כלכליות, מבעיות דמוגרפיות בשל מיעוט טורקי גדול, וז'יבקוב עצמו נאלץ לסכל נסיונות רבים להחליפו (…מסכן, 20 שנה לא מספיק לו). לאחר ועידה של המוסלמים הבולגרים בסופיה, יצאו אנשי האופוזיציה לרחובות, ודוכאו בברוטליות ע"י השוטרים. ארגוני איכות-סביבה, אנשי ימין, תומכי דמוקרטיה סוציאליסטים וגם אנשי מפלגה שרצו בהחלפתו של ז'יבקוב, התאחדו והעלו לשלטון את פטאר מלאדנוב. המנהיג החדש זכה גם לתמיכה רחבה מהחקלאים, שהם אחוז נכבד מהאוכלוסיה. הוא הכריז על רפורמה באדמות, החליף את שם המפלגה לסוציאליסטית, וישב לדבר עם כל הצדדים. מאמציו לא עלו יפה, והחל משחק כיסאות ארוך שבמהלכו עלו לשלטון זה אחר זה רומן ז'לב, אנדריי לוקאנוב, דימיטאר פופוב ואלכסנדר ז'ידנוב. מה שלא השתנה (באופן מפתיע), הוא המצב הכלכלי- אך ז'ידנוב הצליח לערוך שני שינויים מרכזיים, כשסילק את שאריות המנהיגים הקומוניסטים מעמדות כוח, והביא לתנועת מהגרים מוסלמים מערבה לעבר יוגוסלביה לשעבר והונגריה, תנועה שהחלה מתעצמת ב-1997.

רומניה: ניקולאי צ'אושסקו היה המנהיג הבלתי-מעורער של מדינה זו במשך שנים, והוא לא התכוון לוותר על כיסאו כל-כך בקלות רק בשל שינויי משטר קלים בכל רחבי אירופה….

עריצותו לא ידעה גבולות: הוא בנה לעצמו ארמונות ענק בעוד עמו סבל מעוני; והוא התאכזר לכל מי שהעז למחות, והוציא להורג מתנגדי משטר ללא משפט. מה שמעניין הוא שבמהלך שנות השמונים, זכה צ'אושסקו לתמיכה ואהדה מצד מנהיגים בעולם, בעבור זה שכביכול הראה סימנים ראשונים של התנערות מהקומוניזם, אך מה שבוש, ת'אצ'ר ואחרים לא ידעו, זה מה מתרחש ברומניה פנימה. הפגנות ספונטניות נערכו בבראשוב ב-1987 ובטימישווארה, העיר השנייה בגודלה ברומניה, שנה לאחר מכן. צ'אושסקו שחזר מביקור בטהרן, נתקל בהתנגדות עזה של המפגינים שהשתלטו על מבנים אסטרטגים בבירה בוקארשט, בהנהגת לאז'לו טוקש. כמה מהם הצליחו לתפוס אותו ואת אשתו ולהוציאם להורג. כך שילם צ'אושסקו את המחיר של כל המנהיגים הקומוניסטים, מחיר השינוי הפוליטי החד שעבר על אירופה.

בבחירות מפוקחות באופן בינלאומי, זכו ב-1989 החזית לתחייה לאומית בהנהגת יון אילייסקו, והוא נבחר שוב ב-1992, מראה סימנים של יציבות במדינה. אך המישטר הלא-קומוניסטי הראשון ברומניה הגיע בימיו של קונסטנטינסקו ב-1996, מה שהביא לתביעות עצמאות של האוכלוסיה המולדבית, ולתביעות שטח של האוקראינים השכנים ממזרח, שניסו לנצל את שעת-הכושר ואף הצליחו בכך, ללא שפיכות-דמים.

סיכום  –

שנת 1989 כללה מהפכות רבות שסיבותיהן כללו ביטוין של זהויות לאומיות רבות, זכויות אזרח וערכים הומניים- שהיו ניתנים לקיום דרך שינוי כלכלי משמעותי. בחלק מהארצות נפילת המנהיג לוותה בנפילת המפלגה הקומוניסטית– בחלק מהן שינתה המפלגה את פניה על-מנת לשרוד, ובחלק היא שרדה בכוח מנהיג חלופי עוד מספר שנים לאחר המהפכה הראשונה.

הסיבות המרכזיות למהפכה זו היו כאמור המצב הכלכלי הרעוע, מנהיגותו מלאת החזון של גורבצ'וב, מחאה משמעותי שנמשכה עשורים, וחוסר הלגיטימציה של המנהיגים הוותיקים מהמפלגה.

לקומוניזם הייתה תוחלת חיים מוגבלת: בעוד בעשורים הראשונים הוא לווה בהתעצמות כלכלית ובמירוץ חימוש נגד המערב אשר זכה לתמיכה עממית, בשנות ה-80 הוא הוזכר בעיקר בהקשר של עוני ודלות. ההון הפיזי האדיר של המפעלים והמבנים החליד ולא נעשה בו שימוש. מכאן המירמור, ההפגנות והדיכוי, שהיה מנת-חלקן של המדינות הקומוניסטיות בעשור זה. למהפכה היו יסודות לאומניים חזקים, ואכן מנהיגי ימין עלו לשלטון בכמה מהמדינות, עד לייצוב דמוקרטי ובחלקן עד היום. עבור העמים שנשלטו ע"י האימפריה הסובייטית, העשורים ההם לא סבבו סביב המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב, אלא בין האימפריה לבין עשרות עמים וקבוצות אתניות שנשלטו על-ידה בכוח.

המהפכות לא פתרו בעיות כלכליות. סקטורים נרחבים של חקלאים לא הצליחו לשגשג כאשר האדמות בידיהם, והם קרסו. מפעלים רבים נסגרו. אך היו תעשיות, בעיקר לידיים בלתי-מיומנות, שהחלו להתקדם ולייצא למערב-אירופה סחורה טובה ובזול, והמרחק הגיאוגרפי הקצר היטיב עמם יותר מאשר עם אסיה ואפריקה. אך היתה עוד דרך ארוכה ללכת. בארצות שהשתחררו מעול הקומוניזם, הכל עמד בפיגור של שלושים שנים ויותר מאחורי המערב, מצב הזיהום באויר ובמים היה חמור- והמערכות הפוליטיות לא ידעו מהי יציבות, דבר שיילמד, מן הסתם, עם השנים שיבואו.

חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים

כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:

היסטוריה פוליטית של זמננו

מבוא להיסטוריה פוליטית

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו

כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: