מיכאל איגנטיף – דם והשתייכות – סיכום מאמר
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
Michael Ignatieff, Blood and Belonging, (1993), 3-16
עידן האימפריות הקודם הוריש לנו עידן חדש של אלימות. מוטיב-המפתח של הסדר העולמי החדש הינו היעדר האינטגרציה של מדינות-לאום עד כדי מלחמת אזרחים אתנית; ארכיטקטי-המפתח של הסדר העולמי החדש הינם מצביאים וגנרלים; ושפת-המפתח של העידן שלנו היא לאומנות אתנית. איננו נעים לעבר שוק תרבויות גלובאלי, אלא לעבר לאומנות אתנית אלימה.
לאומנות אזרחית ואתנית
כדוקטרינה פוליטית, לאומנות היא האמונה כי עמי העולם מחולקים לאומות, ולכל אחת מן האומות הללו יש הזכות להגדרת עצמית, בין אם כיחידות אוטרקיות בתוך מדינות-לאום קיימות, ובין אם כמדינות-לאום בפני עצמן. כרעיון תרבותי, לאומנות היא הטענה כי בזמן שלנשים ולגברים יש זהויות רבות, זו האומה אשר מספקת להם את הצורה הראשונית של ההשתייכות. כרעיון מוסרי, לאומנות היא אתיקה של הקרבה הרואית, המצדיקה את השימוש באלימות בשם ההגנה על אומתו של אדם, כנגד אויבים, חיצוניים כפנימיים. הטענות הללו – הפוליטית, התרבותית והמוסרית – תלויות האחת בשנייה. הטענה המוסרית, כי האומות זכאיות להגנה באמצעות כוח או אלימות, תלויה בטענה התרבותית כי הצורך לספק ביטחון והשתייכות הינו חשוב באופן ייחודי. הרעיון הפוליטי, כי כל העמים צריכים להיאבק על אומתם, נשען על הטענה התרבותית כי רק אומות יכולות לספק צרכים אלו. הטענה התרבותית נשענת על הטענה הפוליטית, כי צרכים אלו לא יכולים להיות מסופקים ללא הגדרה עצמית.
כל אחת מטענות אלו נתונה בספק ואף אחת מהן איננה ברורה אינטואיטיבית. רבים מהעמים השבטיים בעולם לא רואים עצמם כאומות; רבים לא מבקשים או דורשים מדינה משלהם. כמו כן, לא ברור מדוע זהות לאומית צריכה להיות אלמנט חשוב יותר בזהות האישית מכל אלמנט אחר; אין זה ברור גם מדוע מגני האומה מצדיקים שימוש באלימות.
הלאומנות מרוכזת בהגדרת התנאים בהם שימוש בכוח או באלימות הינו מוצדק במהלך הגנתו העצמית של עם, כאשר זכותו להגדרה עצמית מאוימת או נשללת. כל הצורות של הלאומנות עוסקות בעצמאות פוליטית של "עם", ואכן, המילה "אומה" היא הרבה פעמים מילה נרדפת למילה "עם". אולם, לא כל התנועות הלאומניות מובילות למשטרים דמוקרטיים, כיוון שלא כל הלאומנים מכלילים את כלל העם בהגדרתם מי מכונן את האומה.
לאומנות אזרחית (civic nationalism) גורסת כי האומה מורכבת מכל האנשים – ובהתעלם מגזע, צבע, דת, מין, שפה או עדה – אשר מצטרפים לתורה הפוליטית של האומה. סוג זה של לאומנות הינו אזרחי במובן הזה שהוא חותר לאומה בה החברה הינה חברה שוויונית, מבוססת זכויות-אזרחיות, המאוחדת בחיבורם הפטריוטי של האזרחים לאוסף משותף של פרקטיקות וערכים פוליטיים. הלאומנות הזו, משכך, היא בהכרח דמוקרטית. דוגמא יחסית קדומה ללאומנות אזרחית הינה בריטניה של אמצע המאה השמונה-עשרה. אולם היו אלו הרפובליקות הצרפתית והאמריקאית ששמשו כדגם המוביל את העולם המערבי. במשך המאה התשע-עשרה ותחילת המאה-העשרים, קבוצות שהודרו, מסורתית, מקבוצת "האומה האזרחית" – עובדים, נשים, עבדים שחורים, ילידים – נאבקו על הכללתם האזרחית בחברה. כתוצאה מהמאבק, רוב מדינות-האומה המערביות מגדירות, כיום, את ההשתייכות הלאומית אליהן במונחים של אזרחות ולא במונחים של אתניות מסורתית. התפיסה הישנה ללאומנות, הלאומנות האתנית (ethnic nationalism), אשר גרמניה הובילה לאחר איחודה ב-1871, הייתה כי האומה מכוננת לא על ידי הערכים האזרחיים המשותפים לעם, אלא זהו העם – על שפתו, מנהגיו ותרבותו המסורתיים – אשר מכונן את האומה.
מבין שני סוגים אלו של לאומנות, לסוג האזרחי יש תפיסה חזקה יותר במציאות הסוציולוגית, שכן רוב החברות אינן מונו-אתניות; וגם אם הם כן, אתניות לבדה לא מכחידה את ההבדלים החברתיים, משום שאתניות הינה רק אחד מבין פרמטרים רבים הקובעים את הנאמנות של האינדיבידואל. לפי התפיסה האזרחית ללאומנות, מה שמשמר את הלכידות החברתית אינו השורשים המשותפים, אלא החוק. באמצעות הצטרפות לאוסף של פרוצדורות וערכים דמוקרטיים, אינדיבידואלים יכולים לפשר בין צורכם לעצב את חייהם שלהם לבין צורכם לחיות בקהילה. הלאומנות האתנית, מהצד השני, גורסת כי הקשרים הלאומיים העמוקים ביותר של אדם מגיעים אליו בירושה, ולא מתוך בחירה אישית. זו החברה הלאומנית אשר מגדירה את האינדיבידואל, ולא האינדיבידואל אשר מגדיר את החברה בה הוא חי. אתניות משותפת, היא לבדה, לא יוצרת לכידות חברתית או חברה מתפקדת, וכאשר היא נכשלת ביצירת שתיים אלו, והיא מוכרחה להיכשל בכך, משטרים לאומניים בהכרח יינטו לשמירת האחדות החברתית על-ידי כוח להבדיל מעל-ידי הסכמה. זו סיבה אחת לכך שמשטרים לאומניים-אתניים נוטים להיות טוטליטאריים ולא דמוקרטיים. סיבה נוספת להיות משטרים אלו טוטליטאריים היא שהם, במהותם, צורה של דמוקרטיה המיושמת על מנת להגשים את האינטרסים של רוב אתני. רוב מדינות-האומה שקמו לאחר המלחמה הקרה מיישמות את הרעיון של שוויון אזרחי בחברה והגנה על זכויות מיעוטים, רק כמס שפתיים. במדינות בהן יש מלכתחילה רוב אתני, יש פיתוי גדול במיוחד להפכן למדינות לאומניות-אתניות.
לפעמים נטען כי לאומנות-אתנית מכה שורש רק היכן שלאומנות-אזרחית מעולם לא כוננה. מכך מתחייב, כי לאומנות-אתנית לא מסוגלת להשתרש בחברה בעלת מסורת דמוקרטית נרחבת. לצערנו, זה אינו המקרה. הגזענות האירופאית, אשר לובשת צורה כלאומנות-אתנית לבנה, תופסת תאוצה במדינות עם עבר דמוקרטי מפואר, כגון בריטניה וצרפת.
השתייכות
אם לאומנות מצדיקה פנייה לנאמנות דם, ולכן גם מצדיקה, בתורה, הקרבת דם, היא יכולה לעשות כן בצורה משכנעת רק אם היא מצליחה לפנות לטבע הטוב יותר באדם, ולא רק לאינסטינקטים הגרועים שבו. לאומנים, על כן, הם סנטימנטליים במיוחד. אין אף רוצח, מאף צד של מעבר הגבול, שלא יעצור, בין ירייה לירייה באויביו, כדי לשיר שיר נוסטלגי או אפילו לדקלם כמה מילים מסיפור גבורה אתני. המטרה החבויה של הסנטימנטליות הזו, היא לרמוז כי אדם המאמין בלאומנות כבול בחבלי האהבה יותר מאשר בחבלי ההיגיון, וכבלים אלו חזקים יותר מכל כוח רצון. אהבה שכזה מסייעת לאמונה שזהו הגורל, הגם שטראגי, אשר מחייב אותך להרוג.
אם מפשיטים את הלאומנות מהסנטימנטליות, נשאלות השאלות: מהי השייכות ומהו הצורך העז לה, אשר הלאומנות מספקת בהצלחה כה רבה? כאשר לאומנים טוענים כי השתייכות לאומית היא הצורה החשובה ביותר מכל צורות השייכות, הם מתכוונים שאין אף צורה אחרת של שייכות – למשפחה, למקום עבודה, למעגל חברים – שבטוחה לאדם, אם אין לו אומה שתגן עליו. ללא הגנתה של אומה – כל מה שהאינדיבידואל מוקיר, עלול להיחשב כחסר ערך. השתייכות, לפי טענה זו, היא ההגנה הראשונה והראשונית מפני אלימות. המקום אליו אתה משתייך הוא המקום בו תהיה מוגן; והמקום בו אתה מוגן הוא המקום אליו אתה משתייך. השתייכות, משמעותה גם להיות מוכר ומובן. כאשר אדם משתייך לקהילה, הוא מבין את הקודים המוסכמים של האנשים בה; והוא יהיה מובן גם אם לא יסביר את עצמו. זו הסיבה שההגנה על שפת האומה היא מטרה לאומנית כה עמוקה מבחינה רגשית, משום שזו השפה, יותר מהמולדת או מההיסטוריה, אשר מספקת את הצורה המהותית של השתייכות.
קוסמופוליטיות ופריבילגיה
האתיקה הקוסמופוליטיות, של המהגר שבוחר להתיישב במדינה השונה מזו שהוא נולד לתוכה, היא אתיקה חיובית של השאלת תרבויות: התערבבות עדיפה על התבדלות, והרחבת אופקים עדיפה על הצרתם. שני מאפיינים מבחינים את הקוסמופוליטיות שבערים-הגדולות של זמננו מאשר זו שהתקיימה קודם לכן. ראשית, ישנו הפעפוע החברתי והגזעי. הדמוקרטיות של המאה-העשרים והשגשוג חסר התקדים שלאחר-המלחמה הרחיבו את הפריבילגיה הקוסמופוליטית: מאליטה קטנה של עשירים לבנים למיעוט משמעותי של אוכלוסייה ממדינות-האומה של העולם המפותח. פתאום, ישנם מהגרים רבים, ורצונם לחלוק תודעה פוסט-לאומנית מחוזק באמצעות תחבורה אווירית זולה וטלקומוניקציה מפותחת. שנית, השוק העולמי שאנו חיים בו כבר לא מוזמן על ידי מערכת אימפריאלית יציבה. במשך מאתיים שנים, ההתרחבות הגלובאלית של הקפיטליזם עוצבה על ידי השאיפות הטריטוריאליות של כוחות אימפריאליים – הבריטים, הצרפתים, הגרמנים, האוסטרו-הונגריים, הרוסים וכן הלאה. מאז 1989 (תחילת נפילתם של המשטים הקומוניסטיים במזרח-אירופה), נכנסנו לעידן הראשון של קוסמופוליטיות גלובאלית בו אין מסגרת-עבודה של סדר אימפריאליסטי. האמריקאים הם כנראה השיירים האחרונים של "כוח-עליון" (superpower), אבל זהו איננו כוח אימפריאליסטי: האוטוריטה שלהם מופעלת רק לשם הגנה על אינטרסים מדינתיים צרים, ולא לשם שמירה על סדר אימפריאלי גלובאלי. כתוצאה מכך, חלקים גדולים מאפריקה, מערב-אירופה, אסיה הסובייטית, אמריקה הלטינית, אינם תחת השפעה אימפריאליסטית של כוח משמעותי כלשהו. כלומר: חלקים עצומים מן העולם אכן זכו בזכות להגדרה עצמית, ובתנאים האכזריים ביותר – הם הושארו להתאמץ בשביל עצמם. באופן בלתי-מפתיע, מדינות-האומה שלהם נמצאות בתהליך קריסה, דוגמת סומליה ואומות נוספות רבות באפריקה.
גלובאליזם בעידן הפוסט-אימפריאלי, מאפשר תודעה פוסט-לאומנית רק לאלו הקוסמופוליטיים אשר התמזל מזלם לחיות במערב העשיר. כאוס ואלימות הם מנת חלקם של עמים קטנים רבים אשר היו חלשים מכדי לכונן מדינות ברות-הגנה משל עצמם. קוסמופוליטיות היא הפריבילגיה של אלו שיכולים לקחת כמובן מאליו מדינת-אומה בטוחה. למרות שעברנו לעידן הפוסט-אימפריאלי, טרם עברנו לעידן הפוסט-לאומני, וכותב המאמר לא רואה מתי אי פעם נעשה כן. המשטר הקוסמופוליטי של הערים הגדולות – לונדון, לוס אנג'לס, ניו-יורק, פאריס – תלוי באופן קריטי ביכולת אכיפת החוק של מדינת-האומה. לכן, רואה עצמו כותב המאמר כלאומן-אזרחי, מישהו שמאמין בהכרחיותן של אומות ובחובה של האזרחים להגן על יכולתן של האומות להעניק הגנה לזכויות שכולנו זקוקים להן כדי לחיות חיים קוסמופוליטיים.
מיכאל איגנטיף – דם והשתייכות – סיכום מאמר
