ביסוד ההבחנה בין תופעה ומהות עומדת הגישה כי האמת היא דבר מה שונה ממה שמספרים לנו חושינו (או אמונתנו או ההבחנות הלשוניות שאנו רגילים בהן). ההבחנה הזו היא למעשה תולדה של שתי דרכי חקירה שונות ולהן שתי מסקנות שונות ונבדלות בתקפותן. האמת, או המהות, היא נחלתו של השכל והחקירה התבונית שיגלו לנו יותר מאשר שחושינו לבדם מספרים שכן הם מגלים את התופעות בלבד, העולם כפי שאנו מדמים לראותו אך לא את האמת שביסודו. מכאן מתקבלת מסקנה הלובשת צורות שונות אצל פילוסופים שונים (גם מחוץ ליוון, כמו קאנט למשל) לפיה דבר אחד הוא הדברים כפי שאנו מדמים אותם בחושינו ודבר אחר הוא מה שהם באמת. בדוגמאות להלן יובאו המילטים שניסו להסביר את תופעת הריבוי על יסוד מהות של חומר אחד ואנאקסימאנדרוס שהגדיל לעשות בהפרדה מלאה של המהות מעולם התופעות. פרמנידיס טען בנחרצות כי כל מה שנגלה לעינינו, הריבוי והתנועה, יסודו בטעות והאמת היא אחרת בתכלית וכי מהותה של ההוויה היא אחדות רציפה שאינה מאפשרת ריבוי ותנועה.
את ראשית ההבחנה בין תופעה ומהות ניתן למצוא כבר אצל ההוגים המילטים. תאלס בחר למעשה בתופעה אחת מבין כלל התופעות כדי שתשמש מהות הכל – מים. אך אנאקסימאנדרוס הגדיל לעשות בכך שהוא מנתק לחלוטין בין התופעות הנגלות לעין והמהות על-ידי כך שהוא מסביר את כל התופעות דרך משהו חיצוני להן שאינו מוחשי. לדידו של אנאקסימאנדרוס עולם התופעות עשוי ניגודים-ניגודים (חם-קר, לח-יבש וכו') המוגבלים זה על-ידי זה. המהות, לעומת זאת, איננה חלק מעולם התופעות משום שהיא איננה מוגבלת וזהו למעשה אופיו של העיקרון האחד העומד ביסוד כל הדברים – הבלתי-מוגבל, "אפיירון". בחיפוש אחר הראשית (ארכה) קובע אנאקסימאנדרוס שכל הדברים הם בהכרח או הראשית עצמה או שמקורם בה, אך עולם התופעות או מי ממרכיביו אינו יכול לשמש כראשית מחמת הגבלתו בדרך הניגוד, הראשית אינה יכולה להיות מוגבלת כי אז גבול זה היה לראשיתה שלה. לפיכך מסיק אנאקסימאנדרוס כי הנגלה לעיננו אינו יכול לשמש כמהות הכל ולפיכך הפיתרון נמצא מחוץ למציאות ועולם התופעות, בבלתי-מוגבל. ההפרדה בין תופעה ומהות אצל אנאקימאנדרוס היא לפיכך חותכת, המהות אינה נוכחת בעולם התופעות והתופעות מובחנות ואף מנוגדות למהות הראשונית והבסיסית של הדברים.
פרמנידיס וההוגים האליאטים שיצאו להגנתו אף מחמירים יותר בהפרדתם בין התופעה והמהות בטענה כי כל מה שנדמה לנו כממשות למעשה אינו כך והוא על תקן אשליה בלבד. פרמנידיס אף עורך את ההבחנה באופן מילולי כאשר הוא מבדיל בין "דרך האמת" ל-"דרך ההיראות". בדרך האמת של פרמינידיס, דרך החקירה השכלית, מתגלה העולם כאחיד והומוגני וללא אפשרות של ריבוי ותנועה. בדרך ההיראות לעומת זאת, דרך התפיסה החושית, נראית המציאות כפי שאנו מתייחסים אליה ברגיל ויש בה ריבוי ותנועה. דרך זו, טוען פרמנידיס, היא כעין אשליה או סברת שווא משום שההיגיון אינו יכול להצדיק את טענות החושים. דרך ההיראות היא כעין חלום בו חוזים ומבחינים בדברים אך אין לכך כל אחיזה במציאות.
לטעמי פרמינידס אינו נוחל הצלחה יתרה בניסיון להסביר מדוע בכל זאת אנו מדמים למצוא במציאות ריבוי ותנועה, אך אפשר לטעון כי זהו חלל בתיאוריה שלו ועדיין לא סתירה של ממש. אך בכל מקרה התמונה המתקבלת מפרמינידיס היא של הפרדה גמורה: התופעה היא ריבוי ותנועה ('הווה' שאינו אחיד והומוגני), אך הממשות, האמת, היא שדבר כזה אינו מן האפשר. זנון, כאשר יצא להוכיח את צדקתו של פרמנידיס, הציג זו בצורה מוחשית: בעולם התופעות ברור לנו כי אכילס ישיג את הצב, אך לאמיתה תגלה לנו דרך החקירה הלוגית כי דבר שכזה איננו אפשרי כלל וכלל.
