סיכום מאמר: מהשלמה להסלמה – כהן וזיסר

מהשלמה להסלמה- השסע הדתי חילוני בפתח המאה העשרים ואחת/ אשר כהן וברוך זיסר

המאבק על הזהות הקיבוצית הישראלית והשסע הדתי חילוני

מלחמות תרבות בישראל

סיכומי מאמרים במדעי המדינה 

כהן וזיסר טוענים שבחברה הישראלית מתנהל מאבק על עיצוב הזהות הקיבוצית, מאז ראשיתה במאה ה-19. מאבק זה ניכר בכל אחד מהשסעים הקיימים: הלאומי, הדתי, העדתי והפוליטי. אפילו השסע הכלכלי שאינו ממוקד בשאלות של זהות משפיע על החרפת השסעים האחרים.

מה משפיע על עיצוב הזהות?

זהות קיבוצית- התשובה לשאלה: "מי אנחנו?" גבולות הקבוצה מוגדרים באמצעות מגוון קטגוריות דוגמת: לאום, עדה, מוצא, שפה, דת, מגדר ועוד. תחושת הזהות עצמה מבססת זכרון היסטורי משותף, תודעה, תחושת גורל, תפיסות, נורמות, כללים ודפוסי התנהגות. כהן וזיסר מדגישים שזהות היא תופעה דינמית כיוון שגורמים אלו נתונים להשפעות חברתיות, פוליטיות ותרבותיות.

הם עורכים הבחנה:

• זהות קיבוצית: הזהות הקיבוצית הדומיננטית ברמה הכלל-לאומית. כלומר, זהות תחשב לדומיננטית כאשר הרוב המכריע בחברה מסכים במידה רבה על מרכיביה המרכזיים. המחויבות המשותפת למרכיבים אלו לא סותרת ויכוח אודות משמעותם המעשית. (למשל מה משמעות היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית)
• זהות משנה ערכית- מערכת ערכים מוגדרת המהווה מרכיב (לא בלעדי) בזהות הקיבוצית הדומיננטית. כך למשל, במערכת הערכים הישראלית שלוש זהויות משנה: יהדות, ציונות ודמוקרטיה.
• זהות משנה קבוצתית- זהות של קבוצה חברתית פוליטית מוגדרת, שהמייחד אותה הוא הגדרתה הפרטית לשלוש זהויות המשנה הנ"ל, ומערכת יחסי הגומלין הרצויה ביניהן. למשל: הציונות הדתית תופסת את זהות המשנה הדתית במובן האורתודוקסי ובכך מחויבת להלכה בעוד הזרמים הדתיים שאינם אורתודוקסים מעניקים לה משמעויות ותכנים אחרים.

השפעת הזהות על הלכידות החברתית: מידת ההסכמה החברתית על זהות קיבוצית משפיעה על הלכידות בכל חברה. ישנו רצף של אפשרויות של קיום של זהויות המשנה הקבוצתיות זו ליד זו: מזהות קיבוצית שכל מריכיביה מוסכמים על הכלל (אוטופי משהו) ועד חברה המאופיינת בהיעדר זהות קיבוצית כלל לאומית- כלומר, זהויות משנה מנוגדות קיימות זו לצד זו ונאבקות על עיצוב הזהות הקיבוצית כאשר לאף אחד אין רוב. (חברה מפורדת).

מורכבות שאלת הזהות הקיבוצית נובעת לא רק ממאבקי הכוח בין הזהויות השונות אלא גם מהמתחים הנמצאים ביניהן עבור כל קבוצה נפרדת. לדוגמא המתחים בקרב הציבור הציוני-דתי בין מחויבותה לציונות ומחויבותה ליהדות האורתודוכסית.

כהן וזיסר רואים את הסוגיה הדתית כגורם מפלג ומאחד כאחד. אך לטענתם, הוא נוטה לאט ובהדרגה לכיוון הפילוג.

שורשיו ההיסטוריים של השסע החילוני-דתי

שורשיו נטועים בעימות בין העולם המסורתי למודרנה בתקופת ההשכלה. העולם המסורתי מאופיין בתיאוצנטריות העמדת האל והמסורת הדתית הנובעת ממנו במרכז. המודרנה מאופיינת בתפיסה ההומוצנטרית- עמדת האדם, תכונותיו וכישוריו במרכז. שמואל אייזנשטדט טען שביסוד המודרניות עומדת השאיפה ליצור סדר חברתי ופוליטי חדש הנתפס כישות חילונית עצמאית. כתוצאה מכך, המסורת הדתית, מוסדותיה וסמליה מאבדים ממעמדם בחברה והופכים יעד לביקורת. אחרים טענו שהמסורת הדתית הופכת לעוד אפשרות אידאולוגית מני רבות. היא הופכת מזהות קיבוצית דומיננטית לזהות משנה ערכית (אחת מני רבות).  בחברה היהודית באירופה של המאה ה-19 הדילמה היתה בין בדלנות וסגירות לבין פתיחות לחברה החיצונית. האורתודוקסיה, למשל, נחשבת כתנועת מחאה נגד המודרניזציה, כאשר היו בתוכה 2 מגמות עיקריות:

• הניאו-מסורתיים: "חדש אסור מן התורה" דחייה גורפת של המודרניות. בדלנות קיצונית מהסביבה הלא יהודית יחד עם שמרנות והחמרה בפסיקה ההלכתית. (מתוך מטרה להגן על המאמינים מפני השפעות חיצוניות שמאיימות על אורח החיים).
• האורתודוקסיה המודרנית: דוגלת במחויבות למסורת הדתית ולהלכה, אך ללא בדלנות קיצונית ודחייה מוחלטת של המודרנה.

במזרח אירופה האורתודוקסיה היתה מהסוג הניאו-מסורתי. חוקרים רבים טוענים שהחברה המסורתית לא יכלה להצמיח מתוכה את התנועה הלאומית בשל הבדלותה מהחברה שאינה יהודית. המשכילים החילונים, שהתרחקו מהדת התרחקו גם מהגורם שקישר אותם לקהילתם והוא הדת היהודית. זו היתה הסיבה לחיפוש גורם מאחד חדש, אותו מצאו ברעיונות הלאומיות שהחלו פורחים באירופה באותה התקופה. אם כן, האורתודוקסים שללו את הלאומיות, החילונים שללו את המסורת הדתית וביניהם היתה הציונות הדתית שהשתייכה במקביל לשני המעגלים. ההיסטוריה של המאבקים בדרך להקמת המדינה, היא היסטוריה של מאבקים סביב שאלת הזהות המשותפת בין קבוצות אלו. השאלה הדתית היתה כמובן רק אחת מהשאלות שעמדו על הפרק.

בניית מדינה- פוליטיקה הסדרית

אם כן, כיצד הצליחה חברה כה מפולגת לבנות ולעצב מרכז פוליטי בעל סמכות שהצליח לבנות מדינה עם תום המנדט? הורוביץ וליסק (לפי כהן וזיסר) מסבירים זאת בפיתוח הדמוקרטיה ההסדרית- במרכזה עומדים הכוחות המתונים במחנות היריבים שנמנעו מהכרעה ברורה וחד משמעית במחלוקת ופעלו להשלמה, להסתגלות הדדית ולפיתוח מנגנונים חברתיים ופוליטיים להסדרתו של השסע באמצעות פשרות והסדרים מוסכמים.

הורוביץ וליסק ממשיכים וטוענים שעם השנים, במרבית התחומים של המציאות החברתית והפוליטית ההסדרים הלכו ודעכו, אך השסע החילוני דתי הוא יוצא דופן בכך שההסדרים בעניינו עדיין תקפים. לטענת כהן וזיסר טענה זו נכונה ביחס לדור הראשון של המדינה ובאופן חלקי עד שנות ה-80. מאז, החל להתגבש מודל של פוליטיקה משברית- פוליטיקה המאופיינת בעלייתם של הקיצוניים במחנות השונים, בנסיונות הכרעה, בערעור ההסדרים שגובשו בעבר ובהעידר יכולת להגיע לפשרות ולהסדרים. דוגמא שהם מביאים: שאלה שנשאלה בסקר עמדות בשנת 2000: אילו היה הדבר אפשרי האם היית מעדיף שחילונים וחרדים יגורו במדינות נפרדות? 41% מהחילונים היו מעדיפים לגור במדינה ללא חרדים ו-43% מהחרדים במדינה ללא חילונים. הדוגמא המובהקת לכך היא גדלם של מפלגות שינוי וש"ס-1999: שינוי-מר"צ 16 מנדטים, ש"ס .222003– גוש שינוי-מרץ: 21 מנדטים, ש"ס 16 (בשני המקרים היוו כ-1/3 מהח"כים יחד)

לטענתם, אנו חוזים בדעיכה מדי פעם של תשומת הלב הציבורית לקיומן של עמדות מקוטבות בציבור, וזאת בשל איומים מבחוץ שמאחדים אותנו. אך אין לבלבל את חוסר העניין הציבורי בזמן נתון עם המשך הסטטוס קוו.

פוליטיקה הסדרית: דפוסים עיקריים ותנאים לקיומה

דגם הדמוקרטיה ההסדרית הוצע לראשונה ע"י ארנד לייפרט. מחלוקות עמוקות טומנות בחובן סכנה של דה לגיטימיות של מחנה אחד בעיני השני, ובכך ליצור בקרבם תחושה שאין להם ביטוי במסגרת המדינית, ובמקרים קיצוניים להוביל לאלימות, שבירת האחדות החברתית ואף ביטול של המסגרת החברתית (מלחמת אזרחים). הדגם ההסדרי מסביר כיצד מדינות שנמצאות במחלוקת עמוקה מגשרות על הפערים. כשמדובר בזהות לאומית, תרבותית ודתית ניתן לעסוק בשני מישורים:

• המישור הכלל לאומי: הרצון של כל קבוצה להשפיע על הזהות הקיבוצית הדומיננטית.
• המישור הסקטוריאלי: שאיפת כל קבוצה לקיים את ערכיה ואורח חייה, לבסס ולשמר את זהותה.

אם כן, כאשר המאבק הוא במישור הסקטוריאלי, ניתן להגיע בקלות יתרה להסדרים. כשהוא במישור הכלל-לאומי, מן הסתם זה קשה יותר. כמובן שההבחנה בין השניים לא חדה כי נושאים רבים כרוכים בשני המישורים יחד. לדוגמא: גיוס בני ישיבות הוא עניין של שמירה על אורח החיים של החרדים, אך הוא משפיע על התפיסה של חובה לאומית- המישור הכלל לאומי.

עקרונות ודפוסים:

1. המנעות מהכרעה ברורה בתחום הנתון במחלוקת– ובחירה בפתרון של פשרה. לדוגמא: מיהו יהודי, כשרות, חוק שעות עבודה ומנוחה ועוד. ההמנעות מהכרעה גררה במשך השנים חוסר שביעות רצון בעיקר בקרב הקיצוניים שמעוניינים בהכרעה. זיסר וכהן טוענים שהתפתחות הפוליטיקה המשברית נובעת בעיקר מעליית כוחם של הקיצוניים בשני המחנות על חשבון המתונים.
2. המנעות מהפעלת עקרון הרוב וכוחו לצורך הכרעה– להבדיל מפוליטיקה רגילה בה פשרות נערכות בין צדדים שווים בכוחם, פוליטיקה הסדרית נמנעת מהכרעה דווקא כשכוחו של אחד הצדדים גדול יותר, כדי למנוע מהשסע להתפרץ. כוחם הפוליטי של הדתיים בהקמת המדינה למשל, היה קטן בהרבה משל החילונים ועדיין הוחל הסכם הסטטוס קוו.
3. הכרה הדדית בקיומם של קווים אדומים וזכות וטו הדדית למחנות היריבים- מתן זכות וטו לנציגי המחנות בנושאים חשובים במיוחד, מאפשר למנוע את החרפת המחלוקת. כך למשל: אין חקיקה המחייבת גיוס בנות לצבא.
4. מתן אוטונומיה למחנות השונים בתחומים מוגדרים- קשור למישור הסקטוריאלי של השסע ועשוי למתן את הדרישות במישור הכלל לאומי. דגמאות: חוק החינוך הממלכי, שליטה ברבנות הראשית ובמועצות הדתיות.
5. העדפת שיטות יחסיות בבחירות ובחלוקת תגמולים שלטוניים- משקפות ביתר דיוק את יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה, ומעניקה למיעוט תחושת שייכות ולגיטימיות. יחסיות בחלוקת תגמולים שלטוניים מאפשרת להתאים את אופי התגמול לנושאים החשובים לכל קבוצה. כך: המפלגות הדתיות שולטות במשרדי הדתות והפנים (פנים בעקבות שאלת "מיהו יהודי").
6. קואליציות רחבות תוך שיתופם של נציגי המחנות היריבים בשלטון- שילוב מפלגות שאינן נחוצות להשגת השלטון, כדי למתן מחלוקות סביב שסע מסוים ולאפשר ערוץ לפתרון בעיות.
7. העדפת פתרונן של שאלות שנויות במחלוקת במישור המקומי והמנהלי- פתרון מחלוקות במישור הכלל-לאומי נתפס כהכרעה לטובת צד מסוים. העברת הפתרון למישור המקומי נתפסת כפחות הרת גורל ומשפיעה פחות על הזהות הקיבוצית הדומיננטית. לדוגמא: 1952 נחקק חוק שירות לאומי לבנות ולא יושם בשל התנגדות ציבורית רחבה. לעומת זאת: פתיחת מקומות בילוי בשבת מוסדרת ברמה המקומית.
8. העברת מחלוקות מהתחום הפוליטי להכרעה ברשות השופטת- הפוליטיקאים בוחרים במקרים מסוימים שהשופטים יחליטו בשבילם, כך לא יצטרכו לקבל החלטות שנוגדות את אמונותיהם (או את אמונות המצביעים שלהם). (דוגמאות לכך הן הפעלת שירותי הטלויזיה בשבת וצירוף נשים למועצות הדתיות שהתקבלו בהבנה בקרב הציבור עקב פסיקת ביהמ"ש). ישנם כמה תנאים ליעילות בתפקידו של ביהמ"ש כמכריע בתחומים כאלו: העברת הנושאים השנויים במחלוקת לביהמ"ש לא יכולה להיות גורפת, אחרת לא תהיה משמעות לפוליטיקה ההסדרית. שנית, ההכרעות יתקבלו רק כשהן לא נוגעות לעניינים שהמחלוקת בגינם קשה: כיוון שהכרעת בית המשפט עשויה להצית את המחלוקת ולהכריח את המערכת הפוליטית להגיע להכרעה. שלישית, ביהמ"ש צריך להתפס כגוף מקצועי וניטרלי בעיני שני הצדדים במאבק. זו הסיבה, שבשנות ה-90, עם עליית האקטיביזם השיפוטי ביהמ"ש העליון לא נתפס עוד כלגיטימי בעיני חלק מהציבור הדתי. בנוסף, עברו הרבה יותר הכרעות לביהמ"ש וזה סייע במעבר לפוליטיקה משברית.

דמוקרטיה הסדרית אינה מעוגנת בחקיקה רשמית ומחייבת, אלא נשענת על דפוסי התנהגות ונהגים שהתבססו כחלק מהתרבות הפוליטית. לכן, ההסדרים השונים תלויים בעיקר בנסיבות ובתנאים המשתנים. בנכונותה ויכולתה של ההנהגה הפוליטית ליישמם.

תנאים מסייעים לכינון (ושמירה על) דמוקרטיה הסדרית:

• המנהיגות הפוליטית ודפוסי התנהגותה: יכולתה להבין את חשיבות ההסדרים הפוליטיים ולקיימם ולהפעיל מרות וסמכות על המחנה ותו היא מייצגת.
•  דפוסי החברה והתרבות הפוליטית: איום חיצוני על קיומה של החברה/ מדינה (מעודד סולידריות); דעת קהל התומכת בקואליציות רחבות,  קווים מובחנים של התפלגות בין תרבויות המשנה בחברה (מתוך אמונה שהפרדה בין תרבויות המשנה תסייע להקטנת החיכוכים וכן להבנת ההנהגה שיש צורך במציאת פתרון), לאומיות מתונה ובעיקר מערכת פוליטית שהאזרחים רואים אותה כאפקטיבית ומשפיעה על חייהם.

בכל פוליטיקה הסדרית חבויה פוליטיקה משברית

בכל דמוקרטיה הסדרית חבויה דמוקרטיה משברית, שמאיימת לפרוץ כאשר יבשילו התנאים לכך.  ההתפתחות בכיוון זה או אחר תלויה במציאות הפוליטית, התרבותית והחברתית בכל חברה. טענת המחברים היא שישנה דעיכה במקביל של מכלול הגורמים המסייעים לכינון פוליטיקה הסדרית וכן התערערות של דפוסי הפעולה המאפיינים שלה שהובילו מאז שנות השמונים למעבר הדרגתי לדגם של פוליטיקה משברית.

אז מה השתנה בשנות ה-90 שהביא לשינוי ההסדרים הפוליטיים?

• במישור הפוליטי-מפלגתי: 1990- תחילת תקופת שלטון של ממשלות צרות. השלטון עבר לסירוגין בין הימין לשמאל, כאשר אף מפלגה לא החזיקה בו 2 מערכות בחירות ברציפות. תקופה זו מאופיינת בדעיכה הדרגתית של המרכז הפוליטי. עלייה במפלגות סקטוריאליות שהחריפו והעמיקו את השסעים השונים וביניהם השסע הדתי.
• במישור המדיני: הסכם אוסלו- שינה את דפוסי התהליכים המדיניים. השסע הניצי-יוני הוחרף בתגובה ונהיה חופף במידה רבה לשסע הדתי-חילוני. רצח רבין היה השיא. ההקצנה הדתית בקרב ערביי ישראל עלתה- התחזקות התנועה האיסלאמית. השיא: מהומות אוקטובר 2000.
• במישור הדמוגרפי: העלייה מחבר העמים שינתה את החברה הישראלית. משקלם של העולים כיום כ-20% מבאוכלוסיה היהודית. השפעתם ניכרת בעיקר כיוון שרבים מהם אינם יהודיים. שינוי דמוגרפי נוסף נוצר בשל היבוא המאסיבי של עובדים זרים, המהווים כיום 10% מכוח העבודה במשק הישראלי. כיום ישנם 25% אזרחים שאינם יהודים דבר שמשפיע על הדעיכה של הכוח הדתי. החברה הישראלית נהיית מערבית, ליברלית וחילונית יותר לטענת הכותבים.
• במישור האידאולוגי: פרצה הגישה הפוסט ציונית. הם אולי מיעוט, אך נמצאים בנקודות השפעה: אקדמיה ותקשורת. לתופעה זו השלכה על מערכת היחסים הנתפסת כראויה בין ציונות ויהדות כערכי ליבה.
• במישור החוקתי-משפטי: 2 התפתחויות: חקיקת חוקי היסוד החדשים והמשך התפתחות האקטיביזם השיפוטי. סוגיות רבות שלא עלו קודם לכן לדיון ציבורי, עלו על רקע היכולת להגיש עתירה לבג"ץ. לדוגמא, 3 הועדות הציבוריות שהוקמו על רקע פסיקות בג"ץ וניסו לפתור שאלות שנויות במחלוקת בענייני דת-מדינה: ועדת צמרת (כביש בר אילן), ועדת נאמן (מעמד הזרמים שאינם אורתודוקסים בנושא הגיור) וועדת טל (גיוס בני ישיבות).

לסיכום, המחברים טוענים שההנחה של הורוביץ וליסק אודות המשך כינונה של פוליטיקה הסדרית שגויה. לטענתם, המודל הפוליטי השתנה. קיים קיטוב הרבה יותר גדול והנטייה של הצדדים לחפש פשרות והסדרים פוחתת לעומת נטייתם להגדיל את החיכוכים.