ציונות ופטריוטיות \ יגאל עילם
מתוך אבנר בן-עמוס ודניאל בר-טל(עורכים):פטריוטיזם – אוהבים אותך מולדת(תל אביב: דיונון, 2004), עמודים 29 – 59
יגאל עילם יוצא כנגד המגמה הרווחת בספרות הסוציולוגית להעשיר את המושג 'פטריוטיזם' ולהחילו גם על הזיקה ללאום או לקבוצת ההשתייכות האתנית, שהרי הפירוש הבראשיתי טומן בחובו את אהבת המולדת בלבד. להלן- זיקה אל מולדת, מהותה והשלכותיה נבדלות מזיקה אל עם, כאשר ביטוי לכך נצור בהיסטוריה של העם היהודי- הזיקה אל המקום לא הייתה אקוטית לאורך שנות הגלות, ובראש סדר העדיפויות עמדה זו הלאומית(והדתית). לא זו בלבד, לא התקיים כלל יחס בין הציונות לפטריוטיות, ולא שאפה זו הראשונה לעודד גילויי פטריוטיות ארצישראלית. העימות בין אנשי שתי העליות הראשונות היווה כן לניגוד המדובר- מאבק בין מקומיוּת לבין ציונות- דהיינו, בין העדפת עבודה ערבית זולה וניתוק מהרעיון הציוני, לבין ביכור השמירה, ההתיישבות והעבודה העבריות גם במחיר יעילות כלכלית, מתוקף התחושה כי הם גואלי אותו רעיון. העליות, שלוו על ידי האידיאולוגיה הציונית והביאו לחלחולו של יסוד זר, סיכלו את צמיחתה של תודעה לאומית מקומית, כפי שארע למשל אצל הקריאולים במושבות האמריקניות של ספרד.
הדגם הקולוניאלי-כללי מקום עבור מהגרים חדשים מוכתבים, כך נהוג, על ידי המתיישבים הותיקים. המתכונת הקולוניאליסטית נוהגת בניגוד לאמור, ונוטה לכפות על האחרונים את משנתה ותרבותה, תוך התעלמות ודחיקת הילידים. ברם, מתארעת אינטגרציה בין התרבויות המתעצבת ומתגשמת בדור הצאצאים, כך שמתפתחת באופן אורגני תרבות מקומית (ולא קהילה מדומיינת). שני גורמים מנעו התוויית דגם זה בארץ ישראל- מציאותה של אוכלוסייה מקומית רחבת היקף, והעובדה כי מרכז כובד הציונות לא היה לוקאלי, כי אם גלובלי, הווה אומר- לא נוצרה זיקה טבעית מיידית אל הארץ, ותחושת הזרות כלפיה וכלפי תושביה לא התפוגגה במהרה.
החלוצים מציבים תנאים לארץ- הללו ראו בחזונם את ארץ ישראל כיהודית, אוטונומית, חקלאית, מודרנית ושפתה עברית, ודחו המה כליל את ארץ ישראל הערבית או זו של הישוב הישן. הואיל ולא ניתן היה לאלץ את הישוב הישן להתיישב עם החזון הנ"ל, הסיקו החלוצים, היבדלות מהם הכרחית הינה, משמע, התרחקות מירושלים ואף ניכור כלפיה(ויצמן כתב כי ירושלים איננה עיר עברית- מסגדים, כיפות מתנשאות; השכונות היהודיות- זוהמה, עוני, קנאות, שברי כלי). בכדי שיתחבב מקום על מהגרים חיוניות תחושות מרחב וחופש ואפשרויות פתוחות; העולים הציוניים הראשונים נשאו עמם תמונה רומנטית וציורית של הארץ, שנבראה הודות לכמיהה, טופחה על ידי ספרות ההשכלה בגולה והתרפקה על סיפורי התנ"ך. אכזבה קיבלה פניהם בעת המפגש עם הארץ הדלה והשוממה אשר דרשה מהם עבודה סיזיפית.
הציונות תתגבר על ארץ ישראל- יתר על הקשיים לעיל, גם השלטון בארץ ישראל במאה ה-19 לא שש לקראת ההגירה מאירופה והערים עליהם מכשולים. "רק בעלי אידיאל עיקש וחזק יחזיקו מעמד בא"י", כתב בן גוריון לאביו, הציונות היא אשר תתגבר על המגבלות. לא יהא זה "הפועל הטבעי", שהמוטיבציה שלו היא הגורם החומרי והוא תר אחר הנאות החיים, אלא מסורי הנפש. לא הייתה זו ארץ הגירה טבעית, מההיבט האמפירי, והן בתודעת החלוצים לא הפכה היא ל"ארץ המולדת האבודה" ולא חוו הם חיבור אינסטינקטיבי עמה, אלא אינטרוספקטיבי ומודע. היו שנטשו, אחרים נאחזו, על אף שהתווספה למציאות הקשה והקמצנית של הארץ גם מציאות "מדומיינת", מאולצת ותובענית- מפאת פולחן העבודה של האידיאולוגיה החלוצית.
חלוציות המרוכזת בעצמה- היחס אל הארץ לא היה בלתי אמצעי, שהרי זו רק היוותה מסגרת לבריאתם מחדש. האידיאה הציונית לא התגלמה בציון אלא בחבר החלוצים, בשאיפותיהם ובמפעלם בארץ. הם יצרו מוקדי פעילות וארגון- תאים אוטונומיים, טעוני אנרגיה חזקה ובלתי תלויה במתרחש בסביבתם: "באתי לצמח..הרושם הראשוני היה של מדבר. הרים עירומים..נכנסתי לבית. מה שהרגשתי אז לא ידעתי עוד בחיי..העברתי עיני מאחת לשניה..כולן אהבתי", כך תיארה רחל כצנלסון שזר את חווית המפגש הכפול עם סביבת הכנרת מחד ועם חוות העובדים בה מנגד.
קודם כל אוטונומיה יהודית- הארץ תבעה גאולה ובניין בראות הציונים הראשונים, ובכך התרכז המפעל הציוני בארץ, להלן- העברת האדמה לידיים יהודיות והפרחת השממה, כאשר המאמצים מכוונים ליצירת רצף יהודי, תוך העדפת שטחי המישור, העמקים והשפלה, שהיו דלילים באוכלוסייה ערבית, ובד בבד גם מרוחקים מתחום הישוב היהודי הישן. השאיפה הייתה לאוטונומיה יהודית, ברם כזו אשר מקיפה ישוב יהודי חדש שדפוסיו שונים בעליל מאלו הגלותיים. "לא רק תנאי קיום גרידא, כי אם חיי יצירה"(ברנר). נקודות התיישבות זרוּעות בארץ כיחידות אוטונומיות, היו פועל יוצא של השאיפה הזו, ולאו דווקא תפיסה אסטרטגית ערוכה מראש. הללו שימשו יסוד בתוכניותיו המדיניות של בן גוריון גם בתקופת המנדט, כל אימת שעמדה על הפרק סוגיית פתרון מדיני לשאלת ארץ ישראל- להשקפתו, הבית הלאומי היהודי מתממש בכל מקום בו מצוי ישוב יהודי מאורגן, בתנאי שטעון ברוח לאומית ציונית.
היישוב מול הארץ- עיצוב היחס אל הארץ ניזון גם מתחושת אי הנוחות, העוינות והיעדר הביטחון אשר שררו בה- הפחד, לעיתים קרובות, שם לאל את האפשרות לאהוב את הארץ. בדברם על הגנה, לא התכוונו המה להגנת הארץ, אלא הגנת היישוב- לכאורה דבר מובן נוכח המציאות הדמוגרפית והפוליטית דאז, אשר כפתה על הציונות צמצום, פשרה והתמקדות בהגנה. אולם למעשה האסטרטגיה ההתיישבותית וזו הביטחונית, נבעו מתפיסת האוטונומיה וההיבדלות מן היישוב הערבי. ממשל המנדט אמון היה מבחינתם על ביטחון הארץ, דבר אשר הגביל את יכולת מערכת הביטחון היישובית לסגל לעצמה ראייה בהיקף ארצי, דבר שהותיר את חותמו במלחמת העצמאות ואף לאחריה- כאשר ההנהגה המדינית התקשתה לחשוב במונחים ממלכתיים, והקפידה לטעון כי רק באמצעות התיישבות ניתן יהיה לחולל תמורה בשטחים שסופחו ולהעניק להם לגיטימיות. בן גוריון האמין כי לא כיבוש צבאי, לא הכרה בינלאומית ולא הכרזה הם שיבטיחו קשר בין עם לארצו. בשורה התחתונה, המדיניות הציונית בארץ, הפיתוחים ותהליכי הקידמה בה, עוצבו על פי תנאי הישוב היהודי ולמענו, ולא לפי תנאי הארץ.
האזרחות הציונית מול האזרחות הארצישראלית, פטריוטיות כמנוגדת לציונות – לציונות לא היה עניין במדינה ארצישראלית גם אם יהא בה רב יהודי, ולא חרטה על נס דגלה את רעיון ארץ ישראל השלמה, ולכן לא נפסלו הצעות חלוקה מצד הבריטים או האו"ם. יתרה מזאת, המחבר רואה בנכונותה של ישראל לדון בהצעות כאלה גם בימינו, משום חוסר אהדתה להמרת המדינה היהודית במדינה דו לאומית ארצישראלית. אמנם הציונות נשאה אופי "פלשתינוצנטרי", כלומר שללה כל פתרון טריטוריאלי מלבד ארץ ישראל, אך לא היה זה מאבק בשם הארץ, שנתפסה ככלי, אלא למען ריכוז העם היהודי בה. תחילה התנגד בן גוריון להקמת מדינה, אך במהרה הפך למצדד בה, בטענה כי תקל זו על עלייה והתיישבות, ותרומם את כוחה של התנועה הציונית. בכל מקרה לא היה זה מאבק על העצמאות ושחרור הארץ, אלא זכותם של היהודים שאינם בארץ- הבחנה בינות לחימה זו למלחמות עמים אחרים אשר מעורים לחלוטין בארצם ומבקשים לפרוק עול זר. סוגיה זו לא אצרה בה פער מהותי בין השמאל לרביזיוניסטים, וכך ז'בוטינסקי העיד על משמעות הציונות:"..פתרון ממשי לטרגדיה..של מיליונים רבים..אינה רק ליצור בא"י רב יהודי, אלא ליצור מקום למיליונים..משתי גדות הירדן"(כן..כאן טמון איזשהו הבדל).
מערכת החינוך לדיכוי הפטריוטיות- השקפת עולם פטריוטית גרידא הייתה כרוכה לפיכך בהינתקות מהשקפת עולם ציונית. הכרה זו לא הייתה בלעדית לקבוצות רדיקליות אלא מהווה נחלתה של מערכת החינוך הציונית בארץ לדורותיה. דהיינו, כדי שחס וחלילה(מבטא את הנימה הצינית של הכותב) עם חילוף הדורות בארץ ועליית דור הצברים, לא תתגבר יתר על המידה המגמה הטבעית ל"חינוך אזרחי" והחינוך לאהבת המולדת, פעלה היא על מנת לשמר את הדומיננטיות המוחלטת של האידיאולוגיה הציונית. "האזרח והציוני אלה הם שני טיפוסים פסיכיים שונים רחוקים מאד זה מזה", כך הסביר דוד לוין, מנהל בית המדרש למורות ע"ש לוינסקי בשנת 1933- נקודת המשען של האזרח תמיד תהא בהווה, ואילו הציוני הוא לוחם ומהפכן שאינו מקבל את מרות ההווה ושאיפתו נתונה אל העתיד. מערכת החינוך חפצה שהדור היילוד בארץ יראה עצמו כשותף לבעיות החיים של הגולה וכמפלס הדרך לשיבת ציון ולגאולת העם היהודי כולו, ולא כחטיבה לאומית נבחרת.
דיכוי הילידיות בשם הציונות- עילם טוען כי מערכת החינוך "הצליחה" בהנחלת ערכי הציונות, תוך דיכוי התודעה העצמית המקומית של הצברים- אשר השתרשה בם באופן טבעי ובלתי אמצעי. אמנם התקיימו טיולים, מסעות ושיעורי מולדת, ואף טופחה תחושת העליונות של הצברים על פני הנוער הגלותי והעולה, אך המוטיבציה מאחורי הדבר לא הייתה עידוד הלוקל-פטריוטיות אלא התיישבה עם האידיאולוגיה הציונית, שביזתה עתה את הקיום היהודי הגלותי, לעומת זה החדש בא"י. ציונות הפכה נרדפת למילה "ערכים" בעיני הצברים, דורו של רבין, דור הפלמ"ח- אותם ערכים שדור המייסדים והחלוצים התאמץ לנטוע בהם, חשש פן לא יישמרו, והופתע כאשר נוכח אחרת. האמת הכואבת(ביטוי של עילם, וכך גם כל מילה שנויה מחלוקת העתידה לבוא כאן) היא שהציונות מעולם לא הייתה מוכנה להשליך יהבה על "הילידיות", בסיוע מערכת החינוך הציונית שהתגייסה במאמץ חתרני לערעור הלגיטימציה של הזהות הילידית הארצישראלית ואחר כך גם הישראלית.
"קודם כל יהודי – אחר כך ישראלי!"- כן כן, הפעולה החינוכית החתרנית תחת אישיות הזהות הישראלית עודנה מתנהלת לדידו של עילם בכל הערוצים וללא הפוגה. במשחקי סימולציה זדוניים(טוב, לא, זו לא מילה שלו, ברם נדמה לי שהבנתי את המגמה) מכריחים נערים לבחור בין ארבע זהויות-"אדם", "ישראלי", "ציוני", "יהודי", ואם אחד תמים יבחר בזהות הישראלית, תטיף לו מערכת החינוך כי קודם כל יהודי הוא, אח"כ ציוני, רק אז ישראלי, ולבסוף, אדם. שאלת הזהות מצפינה בה למעשה את שאלת ההצדקה לכל המפעל הציוני בא"י- כאשר הצדקה זו שואבת ממקור היהדות ולא "הילידיות". מההשלכות הגרוטסקיות(שוב, מילה שלו) של הגישה הציונית: לזהות היהודית באשר היא ניתן מעמד עדיף על המעמד הילידי, בקביעת אזרחותו של הישראלי. מצטט את אמנון רובינשטיין:"אין החוק מוכן להבחין בין יהודים שנולדו בארץ לבין אלה שעלו אליה..". זהו פרדוקס מנקודת מבטו- שכן הציונות באה לעולם כדי לשרש את ההוויה הגלותית, אך ככל התנועות המהפכניות בהיסטוריה- לא יכלה להינתק לחלוטין מן העולם שעליה התקוממה.
