היסוד האירידנטי בציונות והציונות הדתית
היסוד האירידנטי: היעד המרכזי של התנועה הציונית מראשית המאה ה-20 הוא קרקע. הגוף הראשון שקם הוא גוף שמטרתו לקנות קרקעות, כך גם המשרד הראשון בארץ. הרעיון של כמה שיותר קרקע עמד בבסיס תכנית ההתיישבות. ברגע שקמה המדינה נגמרה בעיית הקרקע. המדינה שישראל קמה בה הייתה יותר גדולה ממה שהובטח, הייתה יותר גדולה ממה שהיה ניתן לצפות והייתה בעיה תכופה יותר, איך מיישבים את הקרקע. הדבר הוא הבסיס לתכנית יישוב הנגב שבן גוריון עומד במרכזה. עד היום בתנועת המושבים יש ויכוח לגבי מטרת יהוד הקרקע. הקרקע מפסיקה להיות עניין מרכזי ואכלוס הקרקע מקבלת את המימד המשמעותי ביותר. ב-1967 הקרקע הופכת למושג מרכזי מחדש. לכאורה, יש לנו עודף של קרקע ופתרון לבעיות אסטרטגיות. למעשה, זוהי הגאולה.
אנחנו רואים חיזוק מחודש של היסוד האירידנטי שהיה חזק בתנועה הציונית ומתחזק מחדש סביב 67. לקבוצה לא קטנה ומגוונת בתנועה הציונית הזיקה לטריטוריה הופכת למרכזית. ב-1967 מגיעה למלון פארק בחברון, הם מגיעים בכדי להשאר. יגאל שולח להם מברק של חג שמח. זוהי ההתחלה של גוש אמונים.
גוש אמונים היא תנועה שבאה כנגד מחדלי הממשלה ונגד המדיניות שלה. גוש אמונים הופך לגורם משמעותי במחאה. יש לתנועה תפקיד פסיכולוגי תרבותי.
אם הטיול בארץ היה אחד הדברים שאפיינו את תנועות הנוער, הוא הופך להיות מאפיין של הציונות הדתית. אם בשנות ה-80, האתוס החילוני הוא לנסוע לטייל, האתוס הציוני חילוני הוא לטיל הארץ. חשוב מאוד לומר כיצד הערימו על כוחות הבטחון. אם התפיסה שהפלמ"ח היה האידאולוגיה של תנועת העבודה, חוסר הלגאליות היה קדוש, פה העלייה הלא חוקית ליהודה ושומרון, ההערמה על כוחות הבטחון הם חלק מהאתוס הציוני דתי. אנחנו רואים את הנסיון להיות הפלמ"ח.
ב-1977 מנחם בגין אומר "יהיו עוד אלפי אלוני מורה". הסכם השלום עם סאדאת פוגם ברעיון החלום הזה. הסכמי קמפ דיוויד מולידים תנועה ייחודית בשם תנועת התחייה. התנועה קמה ב-1979 כשאחד מהרעיונות שלה הוא "הולכים ביחד". כלומר, איחוד כל כוחות ארץ ישראל השלמה. הענקת לגיטימיות רחבה ככל האפשר לרעיון ארץ ישראל השלמה.
מדובר על כך שהולכת להיות מפלגה פוליטית שתכלול גם את הדתיים וגם את החילוניים ביחד. המפלגה מחזיקה מעמד שתי מערכות בחירות.
