"יוצאי עדות המזרח". בשנות ה-70 התנועות של יוצאי עדות המזרח מתחילות להתארגן. שפרינצק בספרו מגדיר זאת כמרד השני של הפריפריה. ואדי סאליב הייתה התעוררות ספונטנית והיא המרד הראשון. מחאה זו התארגנה לתנועה פוליטית של יוצאי צפון אפריקה, היא לא עברה את אחוז החסימה. בשנות ה-70 אנחנו רואים את הדור השני של עדות המזרח. התנועה הבולטת ביותר היא תנועת הפנתרים השחורים. המושג לקוח מארה"ב. ההתארגנות התחילה בירושלים, הגיעה גם לתל אביב. המעניין הוא שאלו שתכו בפנתרים השחורים היו גם סטודנטים אידאליסטים שראו בסוג המחאה כמושך והצטרפו.
היו מספר הישגים בתחום הסוציאלי אך פוליטית היא לא הצליחה. לאחר מלחמת יום כיפור מצאו את עצמם כולם פורחים למפלגות נוספות. הרעיון של הפנתרים השחורים נותר בעינו.
תנועה נוספת שקמה בירושלים בשנת 75 היא תנועה אוהלים. לתנועה זו יש סדר יום יותר ממוקד. הדמות הבולטת היא ימין סוויסה. המפלגה הייתה עם סד יום ברור שדיבר על בעיות הדיור של תושבי שכונות המצוקה ויש לה תכנית אופרטיבית. הם תקפו את התקציבים שהוקצו להתנחלויות ואת העולים מברית המועצות. בשנים אלו יש גל עליה אחרון מברית המועצות וקריאת תיגר כנגד הזכויות שהם מקבלים. לימים התנועה תיבלע בתוך מפלגת העבודה. בנוסף למחאות אלו, היו גם מחאות שונות. הדור הראשון של ערבים באוניברסיטאות מוליד פעילות אוניברסיטאית רבה. קם כתב עת אנטי ממסדי שמוציא מתוכו קריאת תיגר סוציולוגית על השדרה העיקרית של מדעי החברה בישראל. הם ניסו לייצר נראטיב חדש. דמויות כמו סמי סמוחה, יונתן שפירא, שלמה סבירסקי, כולם מספרים סיפור אחר של הנראטיב הציוני מתוך נקודת מבט מרקסיסטית ורב תרבותית. הנסיון הוא להביא תאוריות חדשות שיסבירו את התפתחותה של המדינה.
מה שהיה יותר חזק היו ביטויים המוניים של תרבות. תיאטרון חיפה הוא תיאטרון פוליטי מאוד בשנות ה-70. התיאטרון מוציא הצגות עם תכנים חברתיים משמעותיים מאוד. הרעיון היה תיאטרון משתתף שהשחקנים ילמדו בו עם אמירה חברתית ופוליטית. המחזה המעניין היה מחזה שעלה לפני כן. המחזה "קריזה" מעיד על קריאת זעם מאוד תוקפנית של במאי המחזה. המחזה עסק ביהדות המזרח והמחאה שלהם כלפי החברה. אחד הטקסטים החזקים ביותר שהיו בו היה של קבלן העפר. לאחר מלחמת ששת הימים יזמים רבים קיבלו פרוייקטים ממשרד הבטחון לבנייה בשטחים הכבושים. נבנית בכך שכבה בורגנית של יוצאי עדות המזרח.
הטענה של אותו מונולוג היא שלמרות הכסף שנכנס, הוא לעולם לא ייצא הסטיגמה המזרחית. הבעיה היא לא מעמדית אלא זהותית-תרבותית. קריאת הזעם לא היית הקריאה של עוני אלא של עדתיות. כלומר, חוסר המוכנות של קבוצה מסויימת לקבל קבוצה אחרת. פס הקול להצגה חשוב גם כן. מי שכתב את פס הקול היה שלמה בר. בעקבות ההצגה הוא מקים את "הברירה הטבעית", מהקבוצות החשובות ביותר במוזיקה הישראלית. המחאה שלו היא לא של דיכוי כלכל אלא של דיכוי תרבותי.
מוזיקת הקסטות: יתרון הקסטה היא שהיא קטנה, זולה, ובעלת פוטנציאל פיראטי גדול. כל מי שראה עצמו כמוזיקאי היה יכול להקליט קסטה. הרעיון הוא שהקסטות נמכרו בצרוה מאוד עממית, נגישה וכל מה שלא קאנוני היה יכול להכנס לתוכה. הקסטות לא הושמעו ברדיו משום האיכות הייתה ירודה והשירים לא עמדו בסטנדרטים המוזיקליים של העורכים ברדיו. לכן, בשביל לשמוע את המוזיקה היה צריך לקנות אותה בתחנה המרכזית. רוב התכנים במוזיקת הקסטות לא היו פוליטיים או חתרניים אך בעצם קניית המוזיקה ומכירתה, הייתה אמירה פוליטית בפני עצמה ובכך החשיבות שלה.
