תומס הובס סבור כי יש לשלול מאמונה דתית את הזכות להתערב בענייני השלטון. היסודות האמיתיים של המדינה. כיצד ניתן לבנות תיאוריה כזו של מחשבה מדינית? הרי אין לסמוך על המציאות החיצונית הנזילה (ההפך מאריסטו – בדק 150 חוקות של 150 מדינות). במה אנחנו כן בטוחים? בטבע האדם. איזה אדם? אנחנו. לפי הובס אם אנחנו מסתכלים על עצמנו, יש שני דברים בסיסיים שאנחנו בטוחים לגביהם: האדם בעל הבנה, ובעל רגשות.
הובס טוען כי בן אדם בעל הבנה כי הוא יכול לחוש משהו עם החושים, ולזכור אותם, לחבר דימויים עם מילים. מסוגל לדמיין שרשרת של תחושות ומילים הקשורות בתחושות אלה. דימויים מסוימים תמיד מתרחשים בסדר מסוים. לכן בן אדם מסוגל לקשר בין סיבה לתוצאה. מסוגל להקיש ביניהן. לחזות במידה מסוימת על תחושותיו בעתיד. זה נקרא חוכמת חיים PRUDENCE. בנוסף טוען הובס כי האדם יכול להקיש סיבה אפשרית מתוך תוצאה, היכולת להסתכל אחורה. מדע הוא היקש של סיבות מסוימות מתוך תוצאה. כך עם מדינות. הסדר הסיבתי הוא לא סדר במציאות, אלא בין הגדרות שונות שחשיבה שלנו. ספקן. ידע מותנה. במידה ש… אז. מדע עוסק רק באכסיומות, לא במציאות. המטרה העיקרית של כל מדע היא להשליט סדר במחשבה. לכן יש להימנע מהגדרות לא ברורות, שהן החטא הראשון של הפילוסופיה הראשונה. מלאכים כ"גופים נטולי גוף" – מגוחך, איך אפשר כזה דבר?
האדם, אם כן, הוא יצור תבוני. אך אין זה אומר תבונה במושג הנעלה שלה. הובס טעון ההפך מאפלטון, או מלוק, שעבורם להיות בעל תבונה זה בעל אמת מוסרית. הובס חושב שאין לאדם יכולת להגיע לאמת כזו. רק לקשר בין דימויים שונים. אינסטרומנטלית. אפשר לתכנון פעולות, אבל לא להבין את הערך שלהן.
אפיון מרכזי נוסף של הובס לטבע האדם הוא הרגשות. PASSIONS. תמיד מתחשק לנו לעשות או לא לעשות משהו. תשוקה וסלידות. DESIRE ו – AVERSION. אם יש לנו תשוקה, אנחנו אומרים שאנחנו אוהבים את זה. ואם סלידה, אז אנחנו שונאים. מה שאוהבים – טוב. מה ששונאים – רע. אין דבר כזה אובייקטיביות. רק שמות שאנחנו נותנים לדברים שונים, כדי לסמל את תחושותינו כלפיהם. לכן הובס הוא רלטיביסט מוסרי. הדבר היחיד שאפשר לדעת בביטחון, הוא שלאדם רגשות ועל פיהן הוא פועל. אנחנו לא יכולים לדעת אם רצונות אלה טובים או רעים. מה שטוב לי, לא בהכרח טוב לאחר. אדם פועל מתוך תשוקות ולא מתוך ציוויים אלוהיים ומוסריים. לכל אדם רצונות אישיים. מהו, וכיצד נזהה אותו? לעיתים קרובות אדם מרגיש 2 תכונות שונות וסותרות. הוא מהרהר עליהן, עד שהוא מחליט לעשות משהו: התשוקה האחרונה שלו הייתה מסוימת והיא זו שקבעה. עבור הובס, רצון הוא התשוקה האחרונה בתוך תהליך ההרהור. מה שאנחנו עושים, ולא מה שאנו שוקלים לעשות. זה נשמע פשוט, אבל זה בא בניגוד לתפיסות מוסריות כמו של אפלטון למשל. או בתיאולוגיה נוצרית: לאדם תמיד יש רצון לעשות מעשים טובים, אבל ייתכן שהוא יבצע פעולות שטניות בניגוד לרצונו. הובס אומר שזה לא נכון, מה שאתה עושה זה מה שאתה רוצה.
עבור הובס אדם לא פועל מתוך רצון חופשי רק כאשר הוא כבול פיזית. (איום ברצח) בשבילו, פחד ורצון אינם סותרים זה את זה. פעולה מתוך רצון חופשי, וולונטרי, יכולה להיות מתוך פחד, וזה משמעותי בקשר לתפיסה המדינית שלו. אדם רוצה לספק את תשוקותיו וכן להבטיח את מימושן בעתיד. ההצלחה המתמדת במימוש תשוקות נקראת אושר, ולכן אדם עסוק בהשגת האמצעים שיעזרו לו בקבלת האושר. היכולת להשגת אושר נקראת עוצמה. חייו של אדם הם רדיפה מתמדת אחר עוצמה. מושגים אלו הינם בסיסיים בתורתו של הובס, והתיאוריה הפוליטית שלו משתמשת בהם.
המושג האחרון של הובס הוא גאווה. היא מודעות של כל בן אדם לגבי כך שהוא בעל עוצמה. אם יש לו הרבה כסף אז הוא מודע לכך, ויש לו גאווה. כך גם עם כוח פוליטי. בדרך כלל אי אפשר להעריך במידה נכונה את מידת העוצמה שיש לו. בדרך כלל אנשים מעריכים לכיוון אחד, חושבים שיש להם יותר ממה שיש להם. בגלל זה, אנשים נכנסים למצב שגם הם יפסידו וגם ילך השלום. גאוות שווא VAIN GLORY. קושר קשר נגד השליט, חושב שהוא יתפוס את השלטון בגלות, פועל מתוך גאווה זו.
