סארטר – השאלה היהודית
סארטר (עמ' 53 בשאלה היהודית מגדיר את האותנטיות): האדם הוא חירות ממוצבת. חירות יכולה להגדיר עצמה כאותנטית או כבלתי אותנטית, לפי הבחירה שהיא עצמה בוחרת במצב שבו היא עולה. מובן מאליו שהאותנטיות עומדת על ראיית המצב בתודעה בהירה וצלולה. על קבלת האחראיות שמצב זה מוביל.
בחלק השני (פרקים 3 ו-4) סארטר עומד על מהו היהודי.
היהודי = רוצח של ישו. זו הגדרה גם של היהודי עבור עצמו.
היקבעות כפולה: היהודי לא רק נמצא במצב בו הוא בוחן איך החברה תופסת אותו כאדם, אלא גם איך החברה תופסת אותו כיהודי.
איך היהודי יהיה: יהודי אותנטי או בלתי אותנטי. אם הוא יהודי אותנטי אז הוא חייב לאמץ את מכלול התכונות הרעות שכך נתפס היהודי בחברה=> כל התכונות המשוייכות ליהודי (על פי סארטר) הן רעות.
היהודי רוצה להוכיח שהוא יותר טוב. שהוא יותר מההגדרה השלילית: היהודי מחפש
היהודי רוצה לצאת מהגזע היהודי, ולכן הוא מתחיל לאמץ תכונות אנושיות כלליות, אוניברסאליות (מתחילים להיות יהודים "דמוקרטיים", אינדיווידואלים = > שזה ויתור על היהדותיות).
אנקדוטה: סארטר לא מאמין שהיהודי נולד כיהודי בטבעו. אין טבע מסויים של האדם. ולכן האנטישמיות היא מיסודה לא נכונה. קארל יספרס יתייחס לזה גם. יש טעות פילוסופית אדירה בכך שתופסים את הזהות (של היהודי לדוג') כמשהו מולד.
לאנטישמיות יש ביסודה בסיס לא רציונאלי. היהודי מנסה להרוס הכל ע"י טיעונים רציונאליים.
אהבת היהודי את הממון: בגלל האוניברסאליות, היהודי מקדש את הכסף, כי יש לו ערך אוניברסאלי. יש עוד ערך בכסף: הוא מקנה ליהודי מעמד.
חוסר טקט יהודי: חוסר יכולת להבין מצב עניינים. היהודי לא מבין את הדקויות בסיטואציה. הוא מחוץ לערך הצרפתי, הוא לא מבין איך לפעול במכלול הצרפתי. החיות/אהבת הגוף וכו' זה ערכים שהיהודי סולד מהם => הוא הולך בלבוש צנוע.
אנקדוטה: פילושמי: אנטישמי אוהב יהודים. אפשר לקרוא ככה לסארטר.
המעגל של היהודי והאנטישמי: היהודי מנסה לצאת מעצמו => האנטישמי רואה ביציאה הזו תכונות שליליות עוד יותר => הוא עוד יותר שונא את היהודי.
הפתרון: צריך לחזק את יהדותו ולהתבדל מהחברה. צריך להיות אותנטי: להיות אתה עצמך.
השאלה הציונית:
עקרונית זה הפתרון האותנטי ביותר ליהודים.
אבל יש בו חסרון: אם אתה עובר למדינה יהודית, אתה פוגע במי שנשאר בצרפת. הוא נשאר לא אותנטי.
הפתרון:
הפתרון האידיאלי והיחידי ליהודים: התבוללות מוחלטת (שלא יהיה יהודי).
היהודי האותנטי לא יסכים. גם האנטישמי לא יסכים.
אם היהודי ימרוד באנטישמיות לא יצא מזה כלום, כי האנטישמיות תכעס עליו יותר.
חייבים לבטל את האנטישמיות => חברה ללא מעמדות. חברה קומוניסטית. עד המהפכה הקומוניסטית, צריכים להיאבק למען היהודים.
מרקס: המעמדות יתבטלו, ויתבטלו גם הזהויות הנפרדות. הקומוניזם יפתור את הבעיה ליהודים.
ביקורת:
היהודי לא נתפס ע"י סארטר כעם יהודי.
סארטר מתנצל שהוא לא הביט באנטישמיות מבחינה כלכלית והיסטורית, אלא רק תיאר את הפנומנולוגיה של היהודי והאנטישמי.
סיכום של גולמב:
הדמוקרט (הליברל) מראה את היהודי כאדם אבל מבטל את יהודיותו. בשביל האמנציפציה היהודי הוא אדם ולא יהודי. לנדאו אמר שהיהודים קיבלו שוויון מתמטי, אבל לא התלווה לו שינוי מהפכני בלבבות הלא יהודים באירופה (עדיין שנאו יהודים).
האנטישמי רואה את היהודי כיהודי ולא כאדם.
סארטר: היהודי הוא מושא של שנאת האנטישמיות כלפיו ולא קהילה בפני עצמה. היהודים אינה קהילה של אינטרסיים, ליהודי אין זיקה למדינה או למסורת. אמירות אלו בעייתיות ביותר. האותנטיות היהודית הוא משהו אקטיבי בעיקרון, אבל ביהודיים, היא תלויה באחר (שהרי הזהות של היהודי היא רק מכורח זה ששונאים אותו).
האתיקה של האקזיסטנציאליזם:
בכלליות, האקזיסטנציאליזם מקשה על בניית אתיקה נורמטיבית. סארטר מתקשה לבנות אתיקה כזו ולא ממש אותה.
ב"אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" הוא משתמש באתיקה של קאנט : הצו הקטגורי, התנהג אל הזולת כתכלית ולא כאמצעי בלבד.
סארטר הבין שיש לו בעיה של עומק מוסרי, אז הוא פנה לעשייה פוליטית.
ממלכת תכליות, בה תשלוט האידיאה הקומוניסטית. הפנייה לפוליטיקה, אימצה את הקומניזם כאידיאל.
קירקגור על קאנט: האתיקה הקנטיאנית כל כך אידיאלית.
כללי:
סארטר רואה ביהודי דמות ללא זהות עצמית, אלא זהות הנשאבת מהאחר.
ברדיצ'בסקי: נישל את 4000 שנות ההיסטוריה ודיבר על העבריות החדשה. הלאה ליהודי האחרון, קדימה לעברי הראשון.
סארטר נישל בצורה דומה את היהודי: הוא חסר היסטוריה ותרבות וכו'.
יוסף קלוזנר לסארטר: האם אתה רוצה להשיל מאיתנו 4000 שנות היסטוריה כמו שאפשר להחליף בגד אחר?
סארטר (בארץ) הבטיח שהוא ישנה את גישתו.
מסה דרמטית שהייתה חשובה מאוד וחיובית כלפי היהודים.
למה דווקא יאספרס, וסארטר, שני אקסיסטנציאליסטים, היו אלו שהתייחסו לזוועות הנאציזם? לא מקרה בלבד, אלא בגלל שההומניזם הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאקזיסטנציאליזם.
ביטול המסורת, ההיסטוריה והדת היהודית => "לולא היה היהודי קיים, היה האנטישמי ממציא אותו", "האנטישמי הוא אשר עשה את היהודי".
היחס למדינת ישראל – יחס אמביוולנטי:
בהתחלה, טען סארטר שהפתרון הציוני הוא הפתרון האותנטי ביותר (אבל לא הפתרון היחיד) לבעיית האנטישמיות.
לא כמו היחס ליהודי, היהודי לא משנה מה הוא יעשה, תהיה שנאה. מדינת ישראל זוכה לגינוי בגלל מעשיה, היא כן יכולה לקבל גינוי לגיטימי כי יש משמעות למעשיה.
אחרי הקמת המדינה סארטר כותב שיש משמעות אדירה להקמת המדינה היהודית. הדבר צריך להיחשב לאחד הדברים המשמעותיים ביותר בתקופה: גם ליהודים, וגם לכולנו כהומניסטיים.
1971, אחרי מלחמת ששת הימים הוא מבקר את המדינה היהודית על מעשיה=> ראשית למלחמה שתמשך שנים רבות. בסכסוך הישראלי-ערבי, אין מישהו שיותר צודק. הציונות לא הייתה כיבוש קולוניאלי, אבל היא עושה מעשים בעייתיים.
טענת החוקרים הרווחת על האנטישמיות המודרנית: האנטישמיות החדשה מתייחסת ליהודי כסוכן פוליטי (כובש, ציוני וכו'), ולא כיהודי על פי הגזע.
אם כל הבעייתיות שיש לניתוח היהודי והציוני שלו, סארטר שירת מאופן מהותי את ההתנגדות לאנטישמיות.
