היידגר – סיכום
לא צריך לחשוב על מושג הדסיין (dasein) של היידגר כתודעה. (אולי כתודעה המנותקת מהעולם?).
למה היידגר אומר על עצמו שהוא פנמנולוג: הוא עושה מדע ראשוני. הופך את השימה בסוגריים למיותרת.
הקשר בין הדזיין לזמן: החלק השני של הספר (גם לא עוסק בקשר של שאלת ההוויה עם הדזיין)
- ביקורת אפלטונית: היידגר לא הצליח להבחין בין הדרך בה הוא שואל את שאלת ההוויה לבין גישה אפלטוניסטית הרואה בהוויה כאידאה.
- היידגר מתקשה לעשות את הקישור בין זמן והוויה. במהי מטאפיזיקה ..
מהי מטאפיזיקה: מאמר נוסף של היידגר שמצליח קצת ללמד על הקשר בין הדזין לשאלת ההוויה.
- מטאפיזיקה כענף יסודי ממנו נובעים המדעים (מאוד דומה לדרך שהוסרל שואל את השאלה שלו "המדע החמור").
- שאלה מטאפיזית: שאלה שכוללת הכל.
- המדע: מדעים שונים מתייחסים לישים שונים. המדען מבודד את היש שלו מכל דבר אחר ועושה הבחנה ומכוונות אל היש אותו הוא חוקר.
- · לא כלום: הלא כלום הוא חלק ממה שמאפשר את כינון ה"יש". (דומה לרעיון האינטרנציונאליות של הוסרל => להיות מכוון אל היש).
– אי אפשר לחשוב על הלא-כלום כעל יש: אי אפשר לומר הלא כלום הוא כך וכך (זה סתירה). אי אפשר לתאר את האין בפסוק נושא-נשוא רגיל.
– מבחינת הלוגיקה לא ניתן לדבר על האין או לאפיין אותו. לוגיקה היא לא כלי לאיפיון האין. מה שקרנפ יעשה זה להבין אותו רק דרך שלילת היש.
– האין לא קיים בפני עצמו אבל הוא יכול להחשף.
- · בעצם זה שאנחנו מתמקדים בישים אנחנו מניחים קדם הבנה בה אנחנו מבינים את האין: הבנת האין היא הכרחית כדי להבין את היש.
- · הבנה זו היא הכרחית, אבל היא לא ניתנת בכלים לוגיים.
- · האין הוא אינו ניגוד של הוויה: האין והוויה הם שתי פנים לאותו הדבר.
- · כדי לשאול את שאלת ההוויה הדזיין חייב להבין את האין: קדם-ההבנה מחייבת אותו להבחין בין קיים לבין לא-קיים.
- הלכי רוח– המושג הזה יכול להתאים לנו מכמה אופנים. הלך הרוח צובע לנו את הכול, כל המציאות נראית לנו בצורה מסוימת. כאשר אנו בדיכאון כל היישים נראים בצורה מסוימת כאשר אנו שמחים כל העולם נראה בצורה אחרת. מה שקורה בהלכי רוח הללו זה שיש בהם משהו שהוא מאוד קרוב לסוג מסוים של הבנה של מה זה להיות
– הלך הרוח מאוד קרוב להבנה של מזה להיות.
– אבל זאת לא הבנה שכלית. הדאזיין הוא לא דבר רצוני, כמו הלכי רוח שזה לא בהכרח רצוני, אנו נמצאים בסיטואציה מסוימת. אחד האופנים שבהם אפשר להבין את הדאזיין זה אותו הלך הרוח שבו אנו נקבעים.
– דוגמא- השעמום, יכולים להיות שני סוגים של שעמום, שעמום מתוך כוונה אל יש )השעור, היידגר(, אבל יש סיטואציות שהכל משעמם, שום דבר לא מעניין. זה ניתוק מהעולם, מהמכוונות. היידגר אומר שזה האופן שבו אנו מבינים את שאלת ההוויה. השעמום הוא נקודת ההתחלה של הפילוסופיה.
- הלך הרוח שחושף בפנינו את האין הוא האימה/חרדה: יש סיטואציות שאנחנו מפחדים מהכל (ולא ממשהו מסוים). שיש חרדה כללית. אימה הזו היא העמידה פנים מול פנים מול האין.
- · האימה שלנו היא קודם כל אימה מהמוות
- · אנחנו ישים שהולכים למות. ומבינים את זה שאנחנו הולכים למות. דרך ההבנה שלנו את המוות, אנחנו מבינים את הלהיות והלא להיות.
- ההבחנה בין היש לבין ההוויה.
- הDASIEN מבין את האין. (מההשלמה: חקר האין מסייע בהבנת ההוויה.)
- אימה – חוסר ביתיות מפלצתית. האימה שולפת אותנו מהניחנוחות שלנו. האדם הוא יש ייחודי בעולם כי הוא תמיד חורג מהמקום שלו (הטרנצינדנטיות במונחי היידגר). האדם מתעסק עם הקיום שלו. האדם שואל שאלות.
– האימה לא מתייחסת ליש ספציפי (יש לה מעמד כללי).
– שליפה מהנוחות (חוסר ביתיות מפלצתית) – טרנצנדנטליות.
- המוות: ההתייחסות שלנו למוות שלנו כוללת בתוכה את ההבחנה בין להיות ללא להיות (אני מבין מזה לא להיות קיים). (וגם כוללת רכיב זמני שלא ניכנס אליו בקורס – בקצרה: הבנת המוות היא להבין את העבריות שלי. ההבנה קשורה לתפיסת הזמן).
- · הייחודיות של האדם, בכך שהוא טרנצנדנטלי (חסר מנוחה ועוסק בקיום שלו|), נחשפית דרך האימה ומופנת אל האין.
- · מכאן, שהאימה היא שמאשרת את החקירה המדעית : אימה=> טרנצנדנטיות => האין (האין נגיש לדזיין דרך האימה) => הבנת האין והיש.
- האם צריך להתנסות באימה כדי להבין ישים? האם האימה היא תנאי להבנה של ישים (הרי ההבנה של הישים היא יום-יומית).
– האימה חושפת את האין כאין,
– יש מבנה מסוים שהוא התניה: הבנה של שאלת הוויה היא תנאי למפגש עם היש. אולם, זה לא חד משמעי לחלוטין. קצת קשה לנו לתפוס את זה.
– מוות: יותר קל לנו לתפוס שכל אחד בשלב מסוים מבין את המוות וכך מבין את האבחנה בין להיות לבין לא-להיות.
- בסופו של דבר, היידגר עוזב את המהלך הזה, בגלל שהוא טרנצנדנטלי מדי.
