קאנט – הדדוקציה המטאפיזית

קאנט – הדדוקציה המטאפיזית

הפילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

מאגר סיכומים אקדמיים

לפי קאנט החלל והזמן הם התנאים לחושניות. מהם התנאים לשכל? את זה נגלה בעזרת הדדוקציה הטרנסצנדנטלית.

הדדוקציה המטאפיזית = גזירה של לוח הקטגוריות מלוח השיפוטים.

המהלך של הדדוקציה המטאפיזית

1. הנחה/הגדרה: שכל הוא הכושר לדעת באמצעות מושגים

בדדוקציה המטאפיזית עולה הבחנה חשובה בין שכל והסתכלות.

• הסתכלות היא בלתי אמצעית, הדברים מגיעים אליי דרך ההסתכלות כמו שהם.
• מושגים הם תוצר של השכל. השכל פועל באופן אמצעי (=דיסקורסיבי = לעבור דרך בלטינית).

ההסתכלויות לא קודמות בזמן למושגים, אלא הם באים ביחד. רק לאחר המשגת המושג שאנו רואים את הדבר שמונח לפנינו בתור משהו מסוים.

המשמעות היא שאנחנו נעדרים הסתכלות אינטואיטיבית, כדי להבין את העולם אנחנו צריכים להשתמש בשכל ובמנגנון המושגי. השכל שלנו הוא דיסקורסיבי, אין לנו אפשרות להשתמש בשכל באופן מיידי ובלתי מושגי.

מהי פעולת ההמשגה?

לפי קאנט החושניות מעבירה אלינו הסתכלויות. אם נרצה להבין את ההסתכלויות האלה נצטרך להפוך אותן למושגים. פעולת ההמשגה לוקחת ריבוי של דימויים מההסתכלות ומחזירה מושג שאליו שייכים כל הדימויים.

בהרכבת מושג הפעולה שאנחנו עושים היא בעצם איחוד של דימויים תחת מושג משותף, איחוד שמאפשר לנו הכרה חדשה על המושאים שאוחדו. אדגים ע"י התבוננות על המושג "גוף": המושג הזה מאחד תחתיו דימויים רבים כמו כיסאות, ספרים ומתכות. בעקבות הפעלת מושג הגוף מתקבלת אצלנו הכרה חדשה לגבי כל הדברים שכלולים בו – כעת אנו יכולים להכיר את המתכת, למשל, באמצעות מושג הגוף, כלומר מתייחסים למתכת כדבר "גופני".

המושגים מרכיבים את עולמנו בכך שהם מאפשרים לנו להתייחס לדברים, וההתייחסות היא בהתאם להכרה שהם יוצרים.

מאפייני המושג לפי קאנט:

• מושג הוא פעילות שאנחנו עושים על ההסתכלויות שנתונות לנו. מושג אינו תמונה מנטאלית, ובפרט אינו אידאה רציונליסטית או אימפריציסטית.
• ההרכבה היא חלק מרכזי מהמושג.
• "לעולם אין המושג מתייחס במישרים לדבר" (ביקורת התבונה הטהורה, עמ' 71). מושג אינו מתייחס ישירות לדבר, אלא לדימוי שלו.
• המושג "בקבוק" והמושג "חלל" אינם חלים באותו אופן על הבקבוק. החלל (הסתכלות) נתפס בעיניים, מושג לא נתפס בעיניים אלא הוא תוצאה של פעולה שעשינו. לשפוט שיש כאן בקבוק קשור להרבה דברים נוספים, מה שראינו בעיניים הוא חלק קטן מהסיפור.
• "מושגים…מתייחסים לדימוי כלשהו של הדבר שלא נקבע עדיין"(עמ' 71). בניגוד לתמונה הלייבניציאנית, אין לנו מושג של בקבוק ואז אנו רואים שהבקבוק הזה מתאים לו. מושגים הם משהו שקובעים הלאה את ההסתכלות, זוהי תורת הכרה דינאמית. התודעה מכוננת את העולם ומרגע לרגע קובעת את הדברים. המושגים הם דברים אנושיים, אין לנו מההסתכלויות שום דבר חוץ ממה שאנחנו קבענו לגביהם

איזה תועלת המושגים נותנים לאדם? – המושג מאפשר לנו לתפוס את העולם מכמה בחינות:

• המושג מרכיב לנו את הדברים.
• המושג יוצר לנו ציפיות וניבויים מהתופעות שהומשגו. לאחר שיצרתי מושג על הכסא, אני יכולה לשבת עליו בנחת בלי לחשוש שאפול בכל רגע. ברגע שקיים בהכרתנו מושג כלשהו, יש לנו ציפיות מאותם דברים שהומשגו.

1. לדעת באמצעות מושגים זה לחרוץ משפט.

חריצת משפט היא טעינת טענה. המשפט מורכב ממושגים אך חריצת המשפט קודמת להרכבת המושגים. הפעולה הראשונית היא חריצת משפט, רק לאחר מכן המושגים שבאותו משפט מורכבים. לכן, שיפוט הוא האופן שבו אנו "מפעילים" מושג.

המנגנון הוא:

א.       חריצת משפט. למשל: "כל מתכת היא גוף"

ב.       הכרבת מושגים. לאחר שחרצנו את המשפט המושגים מורכבים, מקבלים תוכן ומשמעות. רק לאחר שחרצנו את המשפט שב-א, המושגים "מתכת" ו-"גוף" מורכבים. עד לחריצת המשפט המושגים היו ריקים מתוכן, ואילו לאחר החריצה המושג "מתכת" מאחד אלומיניום, ברזל וכו'.

נשים לב:

• המנגנון הזה של קאנט הפוך מהטענה המקובלת שקודם יש מושגים ועליהם עושים שיפוטים
• אובייקט לא נתון באופן פסיבי, אלא ע"י פעולה של איחוד והכללה.

1. לחרוץ משפט הוא באופן מהותי לאחד את דימויינו

בדומה לפעות ההמשגה, בחריצת משפט הפעולה שאנו מבצעים היא איחוד דימויים תחת הכרה משותפת. למשל, במשפט "כל הגופים הם בני חלוקה" נקבע ש"גופים" הם חלק מאותם הדברים שהם ברי חלוקה. כלומר, לאחר חריצת המשפט אנחנו מכירים את ה"גופים" באור חדש – כברי חלוקה. אבל, ההכרה החדשה מתייחסת גם לכל התופעות הכלולות במושג "גוף" כמו כיסאות, ספרים ומתכות. לכן לאחר שחרצנו את המשפט, אנו מתייחסים גם למתכות כברות חלוקה. כלומר, המשפט בעצם יצר דימוי על דימויים, ולכן ניתן לומר שחריצת המשפט מאחדת בין דימויים.

1. הצורות השונות שבהן חורצים משפט הן צורות השיפוט של הלוגיקה הפורמלית. צורות השיפוט הן קבוצה שלמה וסגורה. טבלאת השיפוטים מכילה את כל השיפוטים הקיימים ולא ניתן להוסיף או לגרוע ממנה:

1. מסקנה: צורות השיפוט השונות הן הדרכים שבהן אנו מאחדים את הדימויים שלנו. לא ניתן לחשוב משהו שלא באמצעות תורות השיפוט. זה מוכיח שלוח השיפוטים הוא שלם וסגור.

נשים לב, שאותה יכולת שעזרה להרכיב את ההסתכלויות לכדי מושג, היא היכולת שמאפשרת לנו ליצור שיפוטים. להיות מסוגל לשפוט ש "X הוא Y" משמעו שיש לנו קטגוריות שמתאימות לאותו השיפוט. למשל:

• על מנת שהשיפוט "א הוא ב" יהיה אפשרי, צריכה להיות קיימת אצלנו קטגוריית עצם. לכן, השיפוט   "א הוא ב" תואם לקטגוריית העצם.
• על מנת ששיפוטי סיבה ותוצאה יהיו אפשריים, צריכה להיות קיימת אצלנו קטגוריית סיבה. לכן שיפוטי סיבה ותוצאה תואמים לקטגוריית הסיבה.

לסיכום:

• לתפוס זה לשפוט. תפיסה אינה ייצוג אלא פעילות של האחדה, פעילות מחשבתית של פרדיקציה. אנחנו תופסים דבר מה רק כי אנחנו מסוגלים לעשות אקט של שיפוט. לתפוס משהו זה לשפוט.

• יש הקבלה בין הקטגוריות לשיפוטים

אותה פעילות שקורית כשאנחנו חושבים על משהו (חורצים משפט) היא הפעילות שקורית בזמן שאנחנו מתנסים במשהו (ממשיגים אותו).

הפעולה שאנו מבצעים כאשר אנו חורצים משפטים וכאשר אנחנו מפעילים מושגים היא אותה פעולה – איחוד דימויים/מושגים באופן שמאפשר לנו הכרה חדשה שלהם. אך למעשה יש בניהם קשר עמוק יותר, יש ביניהם תלות: כאשר המושגים מנותקים מחריצת המשפטים, כלומר כאשר הם רק נשואים של משפטים פוטנציאליים אבל לא חלק ממשפט ממש, עדיין לא יכולה להתקבל מהם הכרה חדשה. הדימוי שהמושג יוצר לא יכול להקבע עד שלא משתמשים במושג במסגרת משפט. כלומר, למושגים יש מובן רק כאשר מתייחסים אליהם כנשואים של משפטים. לכן, המשפט יוצר וקובע את הדימויים לא רק באופן עקיף אלא גם באופן ישיר. בנוסף, ההמשגה היא חיונית לחריצת המשפטים, שכן היא מה שמאפשר את הגישה לרשמים החושניים עצמם. הדבר שאליו המשפטים מתייחסים באופן ישיר הוא המושגים, והמושגים הם אלו שמקושרים לרשמים עצמם. אם כן, אני רואה שתי דרכים שבהן תורת המושג יכולה להסביר את האמירה שיצירת מושגים מתוך דימויי ההסתכלות וחריצת משפטים הם אותה פעולה: ראשית, מדובר באותה פעילות קוגניטיבית. שנית [זו תוספת דלי מהעבודה, לא נאמר בכיתה], התלות הגדולה ביניהם גורמת לכך שמדובר פשוט בפעולה אחת, לא ייתכן אחד ללא האחר.