קאנט: הקדמה למהדורה השנייה של ביקורת התבונה הטהורה
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
כאן פותח קאנט בנקודת-מבט היסטורית. המדעים הקשים הינם לוגיקה, מתמטיקה ופיסיקה… והוא מבקש להתחקות אחר תולדותיהם ולסמן את השלב בו נעשו כל אחת מן השיטות הללו לשיטה חמורה ומוצקה אשר א"א להפר בה את יסודותיה. באשר ללוגיקה- לא ניתן לדעת מתי אירע הדבר. באשר למתמטיקה- מאז אוקלידס. באשר לפיסיקה- מאז ניוטון, גליליאו ושות' שהולידו [או: הביאו לשלב המשמעותי] את המדע האמפירי. ואולם, שואל הלה, מדוע לא אירע תהליך דומה למטאפיסיקה? קאנט מבקש להוות שלב זה לגבי המטאפיסיקה בעצמו, היינו לבסס מערכת שאנו מקבלים את עקרונותיה כמוסכמים וכמעוצבים סופית. גילוי העקרונות הללו מחייבת שינוי של נקודת-המבט, אותה הוא מכנה מהפכה קופרניקאית.
ברגע שאדם מבקש לדעת משהו שמחוצה לו- מרגע שהוא מתחיל בתיאור הוא מכניס את עצמו אל התיאור, רואה אותו ומדבר עליו במושגיו. המטאפיסיקה מבקשת לבטל את ההתניה; לרסק את החיץ, הנוצר לדעתו של קאנט בו ברגע שההכרה מתחילה את פעולתה. ביטול זה בלתי-אפשרי לדעתו של קאנט, שכן ההכרה ממש יוצרת את החיץ הזה, אולם [מורה קאנט] אם נתחיל הפוך: אם אני (הסובייקט) מתנה את האובייקט ולא (!) הוא אותי (…) אזי עליי להכיר קודם-כל את עצמי כמכיר (כמחוקק לגבי הטבע וכו' כיוצא בו: האדם מחוקק מהו החומר העומד מולו), ואחר לילך ולהכיר את האובייקט שאני מתנה. ותהליך זה מקביל לדעתו של קאנט להיפוך הקופרניקאי של יחסי שמש-ארץ: מי סובב את מי. כאמור, דקארט, הורה כי החיץ איננו, או לחילופין שהדילוג המתואם מעליו, מתרחש הודות לאלוהים.
אם נסכים להיפוך זה, מטעים קאנט בחלק הראשון של "ביקורת התבונה הטהורה", נוכל להגיע אל החוקים הבסיסיים והנצחיים של המחשבה.
קאנט אינו ברקלי, כיוון ש- (…) קאנט מדבר אידיאליזם טרנסצנדנטלי; וברקלי אידיאליזם סובייקטיבי. "קאנט אומר: תתחילו להתרגל שאתם בני-אדם".
לפני מס' שנים התנהל ויכוח בין עדי אופיר לבין ירמיהו יובל על מעמדם של המטאפורות והדימויים בהקדמות למהדורה. קאנט מדבר על [רציונליסט או] על דוגמטיקן דתי כבורגני בוטח ועל הספקן כעל נווד חסר-בית. עדי אופיר (בכתב העת "עיון" אפריל 1998) מבקש להעמיד את המטאפורות במרכז ולפרש את אופן הדיבור והדימוי על רקע הבורגנות הגרמנית שבקרבה חי קאנט; ואילו יובל, כחלק מגישה קלאסית יותר, רואה במטאפורות אלה את הייצוג לכך שהחופש לעולם אינו חופש גמור והוא לנצח מוגבל [היינו גבול ההישג ההכרתי-מחשבתי].
קביעתו של קאנט את הגבול ניתן למצוא בה גם יסוד של פרוייקט דתי. "נמצאתי חייב לבטל את הידיעה כדי למצוא מקום לאמונה" (הקדמה למהדורה שנייה). גרמנים רבים ראוהו כמצדיק הגדול של האמונה, היינו ע"י הדגשת מוגבלותו של האדם, אשר אל הרווחים והחורים שבתוכה יוכנס האל. ובתמצית: מחד, האדם מכיר בערך עצמו ובחוזקו בהיותו מחוקק; באי ההצטרכות של האדם לאל (כמו במקרה של דקארט) החיה לצד ההכרה במוגבלותו, אשר מעבר אליה אפשר מצוי האלוהים הכל-יכול.
