מושג המטאפיזיקה של קאנט בביקורת התבונה הטהורה
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
[המושג מטאפיסיקה בהקדמות לביקורת התבונה הטהורה] קאנט מדבר על מושג-"משלו", היינו על התעסקות המחשבה בגבולות עצמה [ור' להלן]. עם-זאת, תו"כ עיסוקה מגיעה המחשבה אל התכנים המטאפיסיים במובן המסורתי של המושג, היינו אל ההכרה באותם יסודות אוניברסאליים, נצחיים ועל-זמניים בפעולתה.
קאנט מתאר את המחשבה האנושית כבעלת נטייה להשיג יותר ממה שביכולתה להשיג, היינו ההגעה אל הסיבות הראשונות והיסודיות. העיסוק של המחשבה ביכולותיה שלה עצמה הוא המרחב המכונה לפי קאנט המטאפיסיקה. קאנט מבקש להתחקות אחר העיסוק הזה, המרחב הלזה, ולתהות על אופני המהלך שהוא דורש. "תופעה זו תובעת מן התבונה שתיטול עליה מחדש את תפקידה הקשה ביותר…" (ע' 8). המחשבה היא השופט של עצמה והיא דנה בעצמה את עצמה; מבצעת בחינה עצמית ומסמנת את גבולות יכולותיה. עד קאנט לא הייתה קיימת בקרבנו התובנה שיש ביכולתה של המחשבה לבקר את עצמה באופן זה. לחילופין, היו, מן הקצה השני, שלא חשבו, קודם זמנו של קאנט, שישנה בכלל בעיה למחשבה להגיע אל סוף הדרך, אל הישג שלם מושלם. ברם, מי שהחזיקו בדעות מעין אלה נדרשו ל"אור-זך-מדריך"; ל- "בלוטת איצטרובל" וכיוצא בו. קאנט מבקש להשלים את מהלכו, אשר אולי יורה על חוסר-יכולת להגיע לשלמות, ע"י האדם לבדו-בעצמו; על-בסיס אנושי שלם. "ביקורת התבונה הטהורה" הינה ניסיון לבחינה עצמית של היכולת שלנו, אולם לא במונחים פסיכולוגיים מצמצים (…) אך גם לא מנקודת-מבט רחבה לאין-קץ, מתפרעת, של אלוה.
(…) יום הוא זה שהביאנו עד הלום, אל הנקודה שבה נותרת לאדם הברירה בין ספקנות גמורה [הנוטה אל הניתוח הפסיכולוגי ואל ההיעזרות בהרגלים] לבין אמונה דתית [בלתי-רציונלית]; אל הנק' בה הפילוסופיה הרציונליסטית נדחקת מן הדרך [המובילה אל השפיות]. קאנט אינו חושב כי ניתן להכניס את יום חזרה אל התיבה ממנה הגיח, ואולם הוא מורה כי ניתן להתקדם בכל-זאת במידת-מה בשביל של ביסוס סיבתיות והכרחיות (כאמור הראה יום כי ישנה רק סמיכות חללית ועקיבות כרונולוגית בין הדברים, היוצרות הרגל ובעצמן אינן מורות על הכרחיות אינהרנטית ממשית (…) הכרחיות כמושג מומצא, שהאדם מחיל על המציאות). קאנט אינו שב אל הטענה שאלוהים הוא המקשר בין הדברים (דקארט), או זה המאפשר את הסיבתיות ( ). ועכ"פ מבקש קאנט לתחום את גבולות היכולת של המחשבה האנושית. ובתמצית: קאנט מבקש לחדש את המטאפיסיקה דרך בדיקה עצמית, קביעת הגבולות והבנת היכולת של המחשבה.
[על גבולות המחשבה] קאנט מורה כי הוא פתר את הבעיות המטאפיסיות; כי לא השאיר שאלה ללא פתרון או לפחות ללא כיוון לתשובה. גם ההכרעה שאיני יכול עוד להכריע בשאלה- כמוה כהכרעה.
[4 שאלות היסוד של האדם על פי קאנט] במסגרת אחד הנסיונות לסכם את רעיונותיו [בערוב ימיו?] מורה קאנט על ארבע שאלות-יסוד:
מה אני יכול לדעת? – אפיסטמולוגיה.
מה עליי לעשות? – אתיקה.
מה עליי לקוות? – תיאולוגיה.
מהו האדם? – ניסיון לנקז את השאלות הללו אל אגן אחד של רעיון.
