3 סוגים עיקרים של מערכות מפלגה:
1. מערכת מפלגה דומיננטית (Dominant Party System) – מערכת שבה מפלגה אחת זוכה שוב ושוב בשלטון לבדה או במרכיב מרכזי בקואליציה. מפלגות אלו מזוהות כמובילות את המאבק הלאומי במדינות, כמו מפלגת מפא"י, מפלגת הקונגרס בהודו. בדרא"פ יש את מפלגת ה-ANC שבנויה על מחתרת השחורים שנאבקה לטובת שוויון זכויות. מדינות שיש בהן מערכות מפלגה דומיננטית היום- קנדה (המפלגה הליברלית). כשמדברים על מערכת מדובר על משהו מתמשך ולא משהו חד-פעמי. מערכת דומיננטית אמורה להיות לאורך זמן. גם ביפן יש את מפלגת LDP שהיא דומיננטית והיא הצליחה לזכות בכל הבחירות למעט פעם אחת ומאז 86 היא מפלגת השלטון. באיטליה היתה את המפלגה הנוצרית-דמוקרטית שלמעשה נעלמה ב-92 והיא היתה המרכיב הדומיננטי והמרכזי בהרכבת קואליציות אנטי-קומוניסטיות. מערכות אלו היו מערכות שהתקיימו בלא מעט דמוקרטיות לאורך שנים. מפלגות אלו זכו לרוב ולתפוס עמדה מרכזית במפה הפוליטית לאורך זמן וזה מה שיצר את המערכת של מפלגה דומיננטית. מערכות אלו הולכות ונעלמות בעולם הדמוקרטי משום שאנשים התנתקו מהמפלגות.
2. מערכת של שתי מפלגות (Two-Party System) – יש שתי מפלגות גדולות שמתחרות על הקמת קואליציה. שתי המפלגות מרוכזות סביב המרכז כדי לפנות אל רוב הבוחרים (לפי דאונס). שתי המפלגות מחזיקות יחדיו ב-80% עד 90% מהמושבים בפרלמנט אך לאחת יש רוב קטן על השניה. באנגליה יש מערכת דו-מפלגתית כאשר מפלגה אחת תופסת למשל 60% מהמושבים ואח"כ הבאה עם 30% מהמושבים. הדינאמיקה היא דו-מפלגתית. במערכות אלו יש נסיון של מפלגות שלישיות לערער על מבנה המערכת. בארה"ב יש מועמדים שלישיים שמנסים להיכנס, באנגליה הליברלים מנסים שוב ושוב לחזור. המערכת הדו-מפלגתית היתה אמורה להיות הפורמט הראשי, כך אמורות להיות כל הדמוקרטיות. לפי התיאוריה של דאונס, אנו אמורים תמיד לקבל מערכת דו-מפלגתית. מדוע זה לא קורה? דאונס התעלם לחלוטין משיטת הבחירות. שיטות מסוימות גורמות לבחירת שתי מפלגות אך רוב השיטות הן יחסיות יותר וזה מאפשר לאנשים לבחור מפלגה קטנה יותר שמייצגת אותם יותר. מערכת זו תהיה בעיקר במדינות עם שיטת בחירות רובית.
3. מערכת רב-מפלגתיות (Multiparty System) – פרלמנט עם מפלגות רבות כשלאף אחת אין רוב והן מקימות יחד קואליציה. הממשלות הן רב מפלגתיות הבנויות מקואליציות. ברוב העולם הדמוקרטי יש מערכות רב-מפלגתיות.
התחילו לשים לב שיש קבוצה גדולה של דמוקרטיות שהן יציבות ויש אף השתתפות גדולה יותר בבחירות וטענו שהדמוקרטיות היחסיות שיש בהן רב-מפלגתיות הן מוצלחות לא פחות ואף יותר ממערכות אחרות. הטענה היתה שלרב מפלגתיות יש תכונות חיוביות משל עצמה. בכל זאת, לא ניתן לומר שכל המערכות הרב-מפלגתיות שוות ומוצלחות. אז הטענה תהיה שצריך להבחין בין מערכת רב-מפלגתית מתונה לבין מערכת רב-מפלגתית מקוטבת.
מערכת רב-מפלגתית מתונה– יהיו מפלגות רבות אבל הן יתרכזו בטווח אידיאולוגי די קטן
מערכת רב-מפלגתית מקוטבת– הדעות והתמיכה מפוזרים ויש מרחק גדול בין הקצוות
באופן בסיסי יש גם שאלה של לגיטימציה. למערכת רב-מפלגתית יש יותר לגיטימציה כי יותר אנשים מיוצגים בה וכי לא ייווצר רוב בפרלמנט. המערכת היותר אפקטיבית היא מערכת דו-מפלגתית או מערכת מפלגה דומיננטית. כשמרכזים עוצמה יש יותר אפקטיביות. מערכת דו-מפלגתית היא עדיפה מבחינה זו משום שיש גם חילופי שלטון לעומת מערכת מפלגה דומיננטית. הטענה היא שיש לה בעיה של לגיטימיות ויש גם שטוענים שהיא לא אפקטיבית משום שהיא לא מייצגת את רוב האזרחים אלא רק רוב פשוט של האזרחים. במדינות עם שיטות בחירה יחסיות, שבהן עפ"י רוב יש מערכות רב-מפלגתיות, מידת הלגיטימציה היא גבוהה יותר. אחוזי השתתפות נמוכים מצביעים על ניכור פוליטי. רב-מפלגתיות היא מקור לאיזונים ולבלמים. אלו מערכות שבהן אין לאף אחד רוב ויש פיזור של עוצמה. מפלגות בולמות אחת את השניה.
