המהפכה הקובנית
משהסתיימה מלחמת העלום השנייה נפוצה התחושה כי מדינות אמריקה הלטינית בדרכן לאמץ משטרים דמוקרטיים, אך הדבר לא התממש.
תחושת התפשטות הדמוקרטיה זו נבעה מכמה סיבות:
- אהדתם של מדינות דרום היבשת כלפי ארה"ב
- ההתנגדות לקומוניזם בהרבה מהמדינות
- המצב הכלכלי היציב יחסית
- הקמת ארגון מדינות אמריקה בשנת 1984 שנועד להגביר את שת"פ הפעולה עם מדינות דרום היבשת.
ישנו פרדוקס שכן בעקבות המלחמה הקרה הייתה ניתן לצפות כי ארה"ב תרצה לקדם משטרים דמוקרטיים בכל יבשת אמריקה אך היא לא פעלה לעשות זאת.
מדניות ארה"ב: ארה"ב העדיפה כי מדינות דרום אמריקה יישארו קומוניסטיות שכן השליטה עליהן דרך ניצולן הכלכלי תהה קלה יותר. במדיניות קומוניסטיות הכלכלה הינה ריכוזית ונמצאת בשליטת השלטון. כמו כן מדינות קומוניסטיות נוטות להיות יותר יציבות ממדינות דמוקרטיות ועל כן הייתה עדיפות לכוח ריכוזי חזק מאשר האפשרות להתפתחותם של כוחות התנגדות במשטרים דמוקרטיים. לפי תיאורית התלות שליטתה של ארה"ב על אמריקה הלטינית נשענה על ניצול כלכלי.
מדיניות הפנים של קסטרו:
- מפטר את כל מינויי השלטון הקודם, נערכים משפטים פומביים והוצאות להורג.
- מקפיא את כל הפעילויות המפלגתיות.
- מחסל את הזנות וההימורים.
- רפורמות אגרריות והלאמות – האדמות חולקו לאיכרים, הממשלה פיקחה על מחירי הדיור, התחבורה והחשמל.
- רפורמות בחינוך – מיגור תופעת האנלפבתיות.
מדיניות החוץ של קסטרו: במפגש של קסטרו עם ניקסון הוא מכריז כי מדינתו אינה נוקטת עמדה במאבק הבינגושי. אך עם התחזקות הקשרים בין ברית המועצות וקובה האמריקאים הפכו למודאגים מהמצב ואייזנהאואר הורה לסוכנות הביון להתחיל לאמן גולים קובניים להפלת קסטרו. המשבר עם ארה"ב החריף עם פעולות ההלאמה וההחרמה של הרכוש האמריקאי בקובה שנעשו תוך גיבוי סובייטי. נוצר נתק דיפלומטי בין ארה"ב לקובה.
- קסטרו נחל מספר הצלחות: בראש ובראשונה הוא הביא לשיפור משמעותי במצב החינוך בקובה שהפך מקיף ונגיש לכולם, אליו נוספה אינדוקטרינציה פוליטית. הטיפול הרפואי הוענק חינם, אך איכותו לא הייתה גבוהה במיוחד. לעומת זאת בתחום התיעוש נחל קסטרו כישלון והוא נאלץ לחזור במהרה להישענות על מטעי הסוכר (רק שכעת רכשה אותו ברה"מ ולא ארה"ב). "חוות העם" שהיו אמורות לייצר את מירב התוצרת החקלאית, לא הצליחו לעשות זאת והמשקים הפרטיים המעטים שנותרו המשיכו להפיק את עיקר התוצרת. מליציה עממית מזוינת שהוקמה על מנת לשמור על משטר מפני חתרנות מבפנים, הלכה וטפחה למימדים עצומים. באמצע שנות השישים נראתה קובה כיישות מדינית וחברתית חדשה היכולה להוות דגם למדינות באמריקה הלטינית ומחוץ לה. על אף כל הקשיים הייתה זו מדינה תוססת בה רובה המכריעה של האוכלוסייה תמך באופן נלהב בשלטון. קובה הוכיחה שגם ארץ קטנה מסוגלת, על אף כל הקשיים, ליטול את גורלה בידיה. המתנגדים הציגו את קסטרו כדיקטטור שהחליף דיקטטור אחר. הם הצביעו על הכישלון הכלכלי והסתמכותה של קובה על סיוע סובייטי, על ההגירה שלילית המסיבית של המעמדות הגבוהים ועל האסירים הפוליטיים הרבים. המהפכה צברה תומכים רבים במערב אירופה וגם בשמאל האמריקאי והשתלבה במאבק השחורים לשוויון זכויות בארה"ב. לינדון ג'ונסון, שהחליף את קנדי שנרצח, המשיך לפקוח עין על הנעשה בקובה אך נמנע מפעולה צבאית. חירויות הפרט, ובעיקר חופש הדת עדיין מדוכאות ביד קשה. המהפכה העצימה אלימות במשטרים אחרים באמריקה הלטינית, האלימות הופכת לאמצעי לגיטימי לתפיסה שלטונית, ופוגע בביסוס הדמוקרטיות באמריקה הלטינית.
