אמריקה הלטינית
אמריקה הלטינית= מושג שאינו כולל את קנדה וארה"ב. בכל גוש זה יש 3 יחידות גיאוגרפיות:
- גוש ברזיל, ארגנטינה, ארוגוואי, ונצואלה …
- אמריקה המרכזית- מקסיקו, גואטמלה, סלבדור, ניקרגואה…
- הקריבים- שתי רצועות האיים ממזרח לאמריקה הדרומית- קובה, ג'מייקה… גוש זה אינו בהכרח לשוני ולכן לא תמיד מתייחסים אליו ככזה.
חלוקה פוסט קולוניאלית:
- פורטוגל שלטה בברזיל
- ספרד שלאה בארגנטינה, צ'ילה, קןולומביה, מקסיקו
- באיים הקריבים יש את צרפת, רצועת האנטילים נשלטה ע"י הולנד וג'מייקה נשלטה ע"י בריטניה.
מרבית מדינות ד. אמריקה עברו תהליכי שחרור בין השנים 1810-1885 ויש גם מדינות שלא היה בהן תהליך שחרור במלחמה והגדולה שבהן- ברזיל. בשעתו היה צפי שכל המדינות יהיו ישות פוליטית אחת כמו ארה"ב. אולם זה לא קרה שכן ההיסטוריה השונה ואופן התפתחות המדינות הביאה אותן למקומות שונים. אולם, יש כמה מאפיינים משותפים בין כולן:
- ברובן קיים תפיסה של מבנה פדרטיבי- השפעה אמריקנית- בולט אצל ברזיל וקולומביה.
- קיים מתח בין הstates וזה משפיע על ההתנהלויות הפנימיות בינן לבין השלטון.
- ישנם הבדלים אתניים בין קבוצות שונות
המבנה הכלכלי של מדינות דרום אמריקה בנוי כך שהמדינות אינן לוקחות אחריות על המבנה החברתי. הכלכלה שם מאופיינת באינפלציה גבוהה, חוב חיצוני עצום, אבטלה גבוהה, אחוז גבוה של אנלפבתים, פרברי עוני עצומים, פערים ענקיים בין העשירים הגדולים לעניים המנוולים, לעיתים הפערים אינם רק מעמדיים אלא גם אתניים. הנחשלות החברתית יוצרת בעיה בניסיון להכיל את המודרנה.
הסיבות לנחשלות-
- תיאורית התלות- דיברה על כך שכבר מהמאה ה 19 מדינות המערב הצליחו להפיץ בצורה מוצלחת בדרום אמריקה אידיאולוגיה קפיטליסטית והפכו את דרום אמריקה למשועבדת אליהן, ע"י כך שהן הציפו את המדינה בסחר ומוצרים מאירופה, הרסו שווקים מקומיים והפכו את כל אחת מהמדינות ליצרנית של מס' מוגבל של מוצרים אותם היא מייצאת. אי אפשר לעשות אמברגו על אירופה ואי אפשר להתנתק מהתלות בה. דומיננטיות האירופאים מבחינה כלכלית עליהם אדירה, ומאוחר יותר זה נהיה דומיננטיות אמריקנית. בוונצואלה למשל יש ניצול כי אמריקה לא מאפשרת לוונצואלה לנהל מדיניות נורמאלית. זה יוצר פערים אדירים; כל העושר של וונצואלה- ל 5 % מהאוכ'! כנ"ל ארגנטינה, ברזיל… מצד אחד ישי שכונות עשירות ותעשייה מפותחת, אל מול סלאמס עלובים.
- תרבות מקומית- חלק משמעותי מהתפתחות מדינה זה יכולת האוכ' הפשוטה ללמוד ולהתפתח. בקרב השחורים או האינדיאנים יש מע' אמונות שחוסמת אותם מלהשתלב. חלק גדול מאמצעי השליטה על ההמונים- מגיע ממרכיבים מדת או אמונה שנקראת וודו. זה מונע התפתחויות של קבוצות מסוימות. בין היתר ישנן האמונות התפלות- בהרי האנדים למשל חלק גדול מהבעיה בהשלטת מודרנה היא בהתמודדות עם דמונים שהמקומיים מאמינים בהם. אי אפשר ליישם מדיניות פיתוח באזורים אלו והדוגמא לכך היא בהייטי שנשלט הרבה שנים ע"י פרנסואה דו בליה, פפה דוק היה כינויו והייתה לו משטרה חשאית מאד אפקטיבית שפעלה באמצעים של שימוש בוודו.
- הדומיננטיות האמריקנית לא באה לידי ביטוי רק בתלות אלא גם בפוליטיקה. המדינות הלטיניות הן פוטנציאל למהפכה חברתית ועלייה של קומוניזם, ובתקופת המלחמה הקרה זה לא יאה לארה"ב כ"כ, והיא לא יכלה להרשות לעצמה למשל שוונצואלה עם כל הנפט תיפול לקומוניזם. הסיוע המדיני בנוסף לתלות הכלכלית, וגם רגשי הנחיתות של אמריקה הלטינית הנכשלת אל מול אמריקה המצליחה, וזה יוצר זעם כלפי אמריקה.
- חלקים לא נגישים במדינות השונות – הרי האנדים למשל אינם נגישים, היכולת להגיע לשם אינה פשוטה וקשה לשלוט ולהשפיע על המקומות.
- קושי בהתארגנות המקומית מאחר ומדובר במדינות שהשחיתויות בהן גדולות ורבות- נוצר אי אמון מוחלט בשלטונות.
הכנסייה הקתולית הנה גורם כוח דומיננטי נוסף בדרום אמריקה. בחלק מהמדינות הכנסייה הנה חלק אינטגראלי מהאליטה (בולט בארגנטינה הדגם של אליטת כנסייה-צבא-אוליגרכיה חקלאית, המהוות את גרעין השליטה במדינה). כך, במהלך שלטון החונטה בארגנטינה, שיתפה הכנסייה פעולה עם רדיפת הקומוניסטים והעלימה עין מרדיפות אחרות של השלטון. במדינות אחרות (למשל בצ'ילה) בהן ישנה מגמה חילונית יותר, השפעת הכנסייה קיימת אך פחותה.
עם זאת, במרכז אמריקה לכנסייה היה תפקיד מרכזי אחר. באזור זה התפתחה "תיאולוגיה של שחרור" – הכנסייה הפכה לגורם אקטיבי המעורב בתחום הפוליטי המהפכני, לצד זרמי השמאל (הקומוניסטי ברובו).
משטרים צבאיים: דפוס דרום אמריקאי מאד מובן הנובע מהיעדר משילות, היעדר האמון בשלטונות , השחיתות של האצולה והקליינטיזם יצרו מצב של היעדר סדר- הרבה מאד מהומות ולכן הצבא נדרש לבוא ולהחזיר את הסדר אל קנו.
שלושה דפוסים להשתלטות צבאית:
- חונטה- כת צבאית המשתלטת על השלטון ומנהלת את המדינה ברוטציה בין קצינים.
- חונטה ללא רוטציה (גנרל אחד= דיקטטורה).
- דיקטטורה צבאית שבה הכת הצבאית בוחרת את הנציג עבור העם.
במקומות רבים האופוזיציה היא אלימה שמעמידה מול השלטונות כוח מהפכני מתנגד. האלימות המהפכנית זכתה להרבה מאד כינויים והכינוי המקובלת- גרילה. בדר"כ הגרילה עולה מהשמאל- האינטלקטואלים, הפועלים , כל אותן קבוצות אוכלוסייה שבדר"כ מודרות מהאפיק המרכזי של החברות- למשל אינדיאנים. המפלגות הקומוניסטיות היו אמורות להיות ביתם העיקרי של אותן קבוצות גרילה אך למשל בניקרגואה , המחתרת הסנדניסטית הייתה מחתרת לא קומוניסטית- הסיבה היא כנראה זיהוי יותר מידי חזק עם מוסקבה שלא התאים לחלק גדול מד. אמריקה.
לוחמת הגרילה הוציאה מספר תיאורטיקנים חשובים:
- ארנסטו "צ'ה" גווארה – דמות ציורית מאד שהייתה צריכה מהפכה מתמדת. ההשפעה שלו על המחשבה היא –המוקד המהפכני- בחברות אגרריות יש לבסס את המוקד המהפכני במעמד הביניים, הבורגנות, ולהוציא את המהפכה מהעיר אל הכפר. הוא טען שיש ליצור תאים באזורים חקלאיים ובעזרתם להגיע לשלטון, ע"י מצור על הערים הגדולות ניתן יהיה להשתלט על האזור. צ'ה ממחיש את נושא "היום האפור שאחרי המהפכה" – לאחר המהפכה בקובה, הוא לא הסתגל לחיים הפוסט-מהפכניים, ונשלח ע"י קסטרו לחולל מהפכות במקומות אחרים.
- "הנתיב הזוהר" – מחתרת קומוניסטית בפרו, שהונהגה ע"י ד"ר לפילוסופיה שהפך למנהיג בעיני תלמידיו וביחד הם החלו להפיץ את תורתו. קראו לו הנשיא גונזלו ושמו המלא היה אבימאל גוזמן. גוזמן היה בעל תנועה רצחנית בערי האנדים והתנועה הייתה מזוהה עימו לחלוטין, והתפרקה לאחר מותו. ב1993 הוא נתפס בדירה פילגשו, שיכור כלוט והדבר פורסם בכל רשתות הטלוויזיה- דבר שמוטט אותו.
הגרילה העירונית- תחום שצמח בשנות ה50 כתפיסת גרילה שלמה סביב מלחמת הגרילה בערים. הדמות המזוהה עם תופעה זו היא קרלוס מריגלה שהנהיג קבוצת גרילה ששדדה בנקים, השתלטה על תחנות רדיו, תחנות משטרה והשפיעה על תנועה אירופית מפורסמת בשם "בדר מיינדד".
דפוס נוסף היה הפופוליזם- אחד החידושים התיאורטיים שד. אמריקה הביאה לעולם. הפופוליזם הנו מודרני, עממי, ריכוזי ומדגיש את הפטריוטיות והלאומיות המודרנית ומשמעת.
ניתן לחלק את הימין הד. אמריקאי לשתי קבוצות:
1. ימין שמרני- הימין הלבן הספרדי בעיקרו, הצבא מהווה חלק ממנו, הכנסייה, בעלי האחוזות החקלאיות הגדולות.
2. ימין פופוליסטי- מתבטא בשנאת זרים, פונה לאיש הפשוט ומאד אנטי קומוניסטי.
משנות ה30, בד. אמריקה יש גידול מהיר מאד באוכלוסייה מילודה, גידול זה מוליד שינויים כלכליים שונים ותנודה מן הכפר אל העיר. דרישה גוברת למקומות מגורים, עבודה וכו'… היכולת להגיע להמונים הופכת להרבה יותר פרקטית כתוצאה מרדיו, עיתונות וטכנולוגיית התקשורת.
הפופוליזם הד. אמריקאי- תנועה עממית אנטי קומוניסטית מובהקת אך מהפכנית שפעלה נגד האליטות, נגד הכלכלה הליברלית ונגד כל המשמעויות שנגזרות ממנה. תנועה זו מבטאת אי נחת רב מאד מהדמוקרטיה הפרלמנטרית ודורשת מנהיג חזק בתוכה. שני מנהיגים פופוליסטיים הבולטים בד. אמריקה היו חואן פרון- השליט הארגנטינאי וג'טוליו וארגס-שליט ברזיל. הפופוליזם המודרני, ריכוזי, עממי מדגיש לאומנות ומשמעות חזקה, מחזק את הלאומיות המודרנית ומתנגד להתערבות זרה. מוקדי הכוח של הפופוליזם הם ארגוני עובדים והתארגנויות מקומיות. במקרה של פרון ועדי השכונה היו כוח שעזר לו לשלוט על השכונות מגורים בערים הגדולות עצמן. הבעיה של שני המנהיגים הייתה חוסר ביצוע של רפורמה אגררית משמעותית. התוצאה הייתה שמשבר כלכלי במדינה הוביל לקריסה טוטאלית של המשטר. כך, בשנות ה-50', כאשר הכלכלה האמריקנית התאוששה מהשפל וחזרו ההשקעות האמריקניות וההשפעה המדינית לאזור, החלה קריסת המשטרים הפופוליסטיים. ב1955 יש הפיכה צבאית בארגנטינה, פרון הודח ונמלט לספרד. למרות זאת, המיתוס שלו נשאר בתודעה הלאומית הארגנטינאית.
בשנות ה2000 צומחת בד. אמריקה צורת פוליטית נוספת- הפופוליזם של שמאל- בתקשורת הוגדרה גם כמהפכה הסוציאליסטית החדשה.
לתופעה זו ניתן לזהות 3 מנהיגים:
1. ראש ממשלת ברזיל – לולה.
2. נשיא וונצואלה – צ'אבס.
3. נשיא בוליביה – מוראלס.
מה שאפיין את שלושת המנהיגים היה כי מדובר בקבוצה פוליטית שיוצאת כנגד הצד הפוליטי אשר איתו מצויה. השמאל הדרום אמריקאי מזוהה עם המפלגה הקומוניסטית אך המנהיגים המדוברים מאינם מהפכנים אלא עממיים שהתנהגותם היא עממית. מוראלס למשל הוא אינדיאני, יליד עממי והוא מניסה להבליט זאת. מה שמעניין אצל המנהיג הוא הניסיון לקרוא תיגר אגרסיבי כנגד האליטות השולטות במדינות – הצבא, הכנסייה ואף העשירים, הממסד הפוליטי שמחובר אליהם ובעיקר הקשר לארה"ב. בברזיל, שהיא אחת המדינות המתועשות ביותר בעולם קיים סוג של פיגור שלא ניתן להיחלץ ממנו, הנובע מאסון אקולוגי בקנה מידה עצום. ברזיל מנוצלת על ידי המערב מבחינת משאבי הטבע שלה וכך למשל תעשיית הנשק שלה היא תעשיה שאחוז מאוד קטן מברזיל נהנה מפירותיה וזאת בשל הניצול האמריקאי.
בוונצואלה יש מפרץ שמהווה באר הנפט של חלקים שלמים של ארצות הברית. צווז קרא תיגר על ארה"ב ועשה זאת בטון מאוד פופוליסטי כאשר ברמה הכי בסיסית הוא דרש חלוקה סבירה של ההון הוונצואלי בכדי למנוע מן התאגידים האמריקאיים ליהנות ממנו.
הסיבה לכך שהתהליך מכונה מהפכה סוציאליסטית חדשה נסמך במידה רבה על הקשרים של מדינות אלו למשטרו הקומוניסטי של קסטרו בקובה. את העמדות לגבי קובה יש לבחון תוך דגש על ההשפעה שיש לגישה האמריקנית בנושא, ואת האג'נדה המתלווה לכך.
