סיכום לבגרות: חפץ \ חנוך לוין " /> " />

– חפץ

הקדמה

המחזה “חפץ” נכתב ע”י חנוך לוין. המחזה שייך לז’אנר של מחזות מודרניים. לוין כתב את המחזה “חפץ” כמחזה אבסורד. האבסורד בין ימנו אינו יכול למצוא את קיומו וביטויו בטרגדיה או בקומדיה ולכן נוצרה הקומדיה-שחורה, הקומדיה השחורה היא בעלת יסודות טרגים קומיים. בקומדיה השחורה משתמשים באירוניה שנבנת מצד אחד על המצוי (חיוו של הגיבור) ומצד שני על הרצוי (הימרות שלו).

מחזה האבסורד מתרחק מעיצוב אמיתי של המציאות אלא מציג תמונת עולם מוקצנת . במחזה “חפץ” מוצגת לנו תמונת עולם רווית סבל ועגומה אך המחזה אינו נחשב כטרגדיה. חפץ הוא קורבן קומי ולא טרגי, הוא דמות עלובה שנתונת עצמה כקורבן.

לאורך כל המחזה מוצגת לנו תמונת עולם בה הערכים המסורתיים אינם מתממשים אלא ההיפך מהם:

  • ילדים אמורים לכבד את הורים, לקבל עליהם את מרותם אך כפי שאנו רואים זאת בחפץ המצב בדיוק ההפך: פוגרה אינה חולקת להוריה כבוד.
  • ע”פ עקרונות הצדק החזקים אמורים לעזור לחלשים אלא שבחזה “חפץ” החזקים מחפשים לבנות את עצמם על חשבון החלש. לדג’ אנו רואים איך טיגלך וכלמנסע מתעללים בחפץ, אנו רואים איך פוגרה (ששמה עצמה עליונה על כולם)  מתעללת בשאר הדמויות ואנו אפילו רואים איך חפץ שנחשב כחלש ביותר במחזה מחפש להתעלל באנשים אחרים ולבסוף מוצא את אדש. בנוסף, אנו פוגשים בשוקרא שעושה הפרדה חדה בין האומללים לבין המאושרים בעולם כאשר הוא טוען שלאומללים אין זכות קיום בעולם.

המחזה הוא קריקטורה של החיים: התבוננות שלנו במחזה מעוררת שאלות כגון: האם אני כמו חפץ? האם יש עוד כמו חפץ? וכו’. המחזה מאפשר לצופה לראות את הדברים ולבדוק אותם דרך עיניו של המחבר.

תמונה 20 במחזה (“איך נמשיך כולנו לחיות כשחפץ המציץ ימות”) מציגה את אופיים של כל הדמויות במחזה.

הדמויות במחזה

הדמויות במחזה מייצגות פנים שונות בחברה הישראלית. בכל אחת מהדמויות מודגשת בהבלטה חולשה/מגרעת שבטבע האדם. צירופן של הדמויות יוצר את הדגם של הטיפוס הישראלי כפי שלוין רואה אותו. הדמויות הן פיקטיביות, מעוותות, אבל בעלות תווי היכר מוגדרים וברורים:

פוגרה – הבת המוצלחת והדומיננטית, מייצגת את התגלמות השלמות על פי המושגים של הדמויות הפועלות. יש בה יופי, נעורים, חוכמה (דוקטורט בפיזיקה), עיסוק בספורט אופנתי (טניס) ושידוך מוצלח מבחינה חומרית. כל הדמויות במחזה סוגדות לה ומנסות להתאים עצמן לשיגעונות של פוגרה. היא השופטת והפוסקת בכל מה שנוגע ליחסים בין הדמויות והיא החורצת את גורלן (ראה מקרה חפץ). הסביבה תורמת להאדרת כוחה והיא זו שמאפשרת לה לנהוג כפי שהיא נוהגת לדוגמא: הוריה מנפחים את האגו שלה, הם מקבלים את שיגעונותיה כנורמה, הם מנסים לחקות אותה גם אם הנורמה שלה אינה קשורה למסורה.  בסיום המחזה, חפץ מקבל בהכנעה את גזר הדין שהיא גוזרת (כשהיא מטילה אותו מהגג הוא מברך את הזוג הצעיר). וורשביאק מקבל את כל מה שהיא עושה באהבה ובהערצה (לדג’ כשהיא מעיפה לו את הסנדוויץ’ ושהיא מפשילה לו את המכנסים). פוגרה מקבל את הדברים כפשוטם ולא מבינה שבעצם הסביבה היא זו שיוצרת את מעמדה וכוחה, הסביבה נותנת לה את ה”זכות”  להתנשא מעל אחרים ולכן היא מרשה לעצמה לעשות את מה שאחרים לא מרשים לעצמם. פוגרה מקבל את כל מה שהיא חפצה. מעשיה הם בעצם מעשים לצורך משיכת תשומת לב בצורה מטופשת ואכזרית.  בסה”כ היא בחורה קפריזית שאוהבת את עצמה את אין קץ.

טיגלך וכלמנסע – זוג הורים ש”הצליחו” עם ביתם היחידה – פוגרה. כלפי חוץ הם זוג מושלם, מאוחד, מלוכד (ראה תמונה 1) אך לאמתו של דבר הם זוג מפולג (כלמנסע ופוגרה כורתות ברית נגד טיגלך). כלמנסע היא כמו “אימא פולניה”, ממוצעת, דאגנית, קולנית, תוקפנית, חשוב לה מאוד שכולם ידעו רק את הדברים הטובים. טיגלך בעלה חייב להגן כל הזמן על “מעמדו” כגבר, כיוון שהוא לא יכול להוכיח זאת כלפי פוגרה וכלמנסע הוא מחפש אובייקטים אחרים כגון: חפץ, אדש, וורשביאק. למרות ההבדלים בין השניים, קשה מאוד להפריד בניהם. גם כשכלמנסע כורתת ברית עם פוגרה, זה רק לכאורה כי בסוף המחזה  הם חוזרים להיות ביחד. המחזה פותח בתיאור אידיאלי של חייהם (עושר, אושר, פרגון וחברות, משפחתיות, ערכים של יושר, נאמנות) אבל בהמשך מסתבר כי משפחה זו רקובה והחברות אינה אמיתית.  במחזה טיגלך וכלמנסע שונאים את חפץ באופן כפיתי. אמנם קיים מצב של קרבה פיזית אך חפץ מבחינתם הוא מחוץ למשפחה.  העימות בניהם הוא עימות בין הורים ובת לבין רווק שאין לו כלום בחיים, עימות בין אנשים מצליחים לבין אדם שהוא כישלון גמור, אימות בין אנשים מאושרים לאדם אומלל (ואף על האושר של חפץ יש להם מונפול – ראה תמונה 1).  התמונה הראשונה במחזה ממחישה את מהות ההתעללות בחפץ. ההתעללות נבנת על עניינים קטנוניים, חסרי ערך וחסרי משקל אך טיגלך וכלמנסע מייחסים להם חשיבות מוגזמת. הדברים אמורים לגבי הוויכוח בין חפץ וטיגלך לגבי ההנאה מהעוגה. טיגלך וכלמנסע  משחקים את “משחקי חפץ” והטכניקה היא משחק בתוך משחק דבר המדגיש את האבסורדיות שבמחזה. במהלך המשחקים, מתברר שהם בעצם משחקים את עצמם ולכן ניתן לומר שההיפוך האבסורדי הוא בעובדה שמה שהדמויות משחקות, שנראה לכאורה מדומה זה בעצם אמיתי. הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הרעיון היא: כלמנסע במחשק על אימו של חפץ מתארת דמות של אדם אשר מאוכזבת מבנה המוצלח אשר כל הצפיות שהיא ציפתה ממנו את מתממשות. למעשה, כלמנסע משחק את עצמה. היא שלחה את פוגרה לאונ’ ופוגרה גומלת לה ביחס רע ומביש. במשחקי חפץ מצד אחד האיחוד בין בני הזוג מושלם כלומר הם מאוחדים כנגד חפץ אחד מצד שני הוא גם ראשית הפירוד.

במערכה השנייה במחזה נשברת האחדות המדומה בניהם והדוגמא לכך היא כאשר כלמנסע מגיעה לחוד ללא טיגלך לבית פוגרה וכורתת איתה ברית , שבסיסה הוא בסיס פימניסטי, כנגד טיגלך. האיחוד מחדש בין בני הזוג מושג ע”י “מריבה מתוקה”

בה השניים מחליפים זהויות ומבטלים את מינם, התחפושת הכפולה יוצרת סיטואציה קומית שממחישה את אפסותם של בני הזוג – אם כל אחד מהם יכול להיות שתיים משמע אחד מהם מיותר.  בכל מקרה, ניתן לראות שאובדן כל אחת מהזהויות של

בני הזוג הוא שלב מכין לקראת הבריאה מחדש. פוגרה, כפי המצופה ממנה, מאחדת אותם בשבועת אמונים. במרכזה של השבועה עומדים שני עניינים: פוגרה מגשימה להם חלום (ע”י הולדת ילדים) ובני הזוג זוכים למצב שעד עכשיו היה שמור רק לחפץ – לעמוד מהצד והשקיף של אושרים של אחרים.  מנקודה זו בני הזוג נמצאים בדרגתו של חפץ עד סוף המחזה – הם עושים את רצון פוגרה.

מערכת היחסים בין בני הזוג לוורשביאק אמורה להיות כמו עם בן אבל במאבק על פוגרה אנו רואים שהם מתעמתים בינהם. וורשביאק מתפרץ לעבר כלמנסע ומכנה אותה “זקנה” וכלמנסע עונה לו שאמנם הוא צעיר אך אימא יש רק אחת וחתנים יש הרבה. למעשה, היא אומרת לו שמקומו זמני.

בתמונה 20 כלמנסע שמאופיינת לאורך כל המחזה בתנועה (ראה מקרה הנעלים, רגלים וכו’) מספרת על איך שהיא תלך לטייל על הנכבדים שלה לעומת זאת שחפץ עומד במקומו ואינו יכול לזוז. טיגלך שהמאפיינים אותו במחזה הם הנאות החיים מספר איך ירוץ מבית קפה אחד למשנהו ונהנה מכל רגע.

חפץ – חפץ מייצג במחזה את הדמות הכנועה, הנכשלת שבסתר ליבה רוצה הכל. חפץ הוא אדם שאין לו אחיזה בחיים (עבודה, משפחה), דרישותיו מאוד מצומות ואולי בגלל זה הוא מייחס חשיבות עליונה לדברים טריוויאלים. שני דברים נותנים לו טעם לחיים: הערצתו לפוגרה והחיכוך המתמיד שיש לו עם טיגלך וכלמנסע. את העונג הוא משיג ע”י רחמים עצמיים (השפלה, ייסורים עצמיים). אנו פוגשים את חפץ במצבים שונים: כשהוא עם עצמו, ביחס לדמות הנערצת (פוגרה), ביחס ליריבים שלו (טיגלך וכלמנסע )וביחס לשאר הדמויות שלעומתן הוא מעיד על עצמו כחזק (אדש וחנה).

כשחפץ לבד, הוא מנוע ע”י רחמים עצמיים וע”י הצורך בהשפלה ובהנמכת קומה. כל הזמן קיים בו הצורך להתעמת עם יריב ואם אין בסביבה יריב אז היריב הופך להיות הוא עצמו (בתחילת המחזה הוא טוען שעמוד השדרה שלו מפריע לו להתכופף). כשהוא עם פוגרה הוא סוגד לה, היא הדמות הנערצת ובלתי מושגת. יחד עם זאת, הוא ממשיך להתרפק על זיכרונות העבר. ההתרפקות הזו נותנת לו תחושה של יתרון יחסי ביחס לאחרים. מבחינת פוגרה, חפץ הוא התחביב שלה והוא בן החסות שלה. את היתרון היחסי (והמדומה) חפץ מפסיד ברגע שהוא מסרב להזמנתה של פוגרה לסלון, מנקודה זו הוא הופך להיות חפץ. ביחס לטייגלך וכלמנסע  יש צירוף של יחס אמביוולנטי: מצד אחד חולשה ומצד שני כוח. מצד אחד חפץ מודע ליתרונם עליו אך מצד שני הוא מנסה להשתמש בחולשותיו כנגדם. פרשת גזירת התלתל מדגישה מה קורה כשרוח הקרב תוקפת את חפץ. בכל המעמד הזה יש אמצעים קומיים (חזרת ה”שיק שיק שיק” ). מעמד זה הוא חשוב משום שחפץ מכריז הכרזת מלחמה וסוטה מתפקידו כחפץ. משחקי חפץ דוחפים את חפץ להמר על כל הקופה כשרעיון  ההתאבדות וההזמנה לחזות בהתאבדות אמורים להיות טקס מול טקס (התאבדות למול חתונה). בעוד טיגלך וכלמנסע לא בטוחים שהם רוצים את חפץ בחתונה, חפץ מזמין אותם בחדווה לצפות בהתאבדותו.

המצב הרביעי והאחרון של חפץ זה יחסו לשאר הדמויות. במצב זה נדמה לו שהוא בעמדה של כוח – גם עם אדש וגם עם חנה הוא מקבל אישור על קיומו: הוא מגלה חוכמה, יזמות, סמכותיות, תעוזתו מתעוררת וכו’. נדמה אפוא כי חפץ חסר לדמויות אילו אך אשליה זו גם היא מתנפצת. דוגמא לכך ניתן לראות כשאדש אומר לחפץ “איפה היית חודשיים”, לכאורה אדש נזקק לחפץ אך אנו מבחינים שאדש זקוק למישהו שיעיד על תחלואיו ולא לחפץ דווקא.

בטקס ההתאבדות של חפץ, ניתן למצוא מכנה משותף בין החזקים לחלשים. החזקים רבים מי גרם לרצונו של חפץ להתאבד והאחרים מגיבים או באדישות או משתקעים בבעיות של עצמם. התמונה שלפני ההתאבדות של חפץ מעבירה את הדברים למישור מאוד אכזרי. חפץ נאלץ לצפות בסדרת המשחקים האחרונה כאשר לכל אחד מהמשתתפים ניתנת הזדמנות לספר מה הוא יעשה כאשר חפץ ימות. המשחק מבוסס על אמצעים קומיים ומזוויעים, מטרת כל אחת מהדמויות היא להציק לחפץ. בתיאור של כל אחת מהדמויות מופיע הניגוד בין הדמות המשחק לבין חפץ המוטל באדמה, אך הניגוד הוא מדומה ! כל אחת מהדמויות משחק וקבורה במעמקי חולשתה, המשחקים הם בעצם הביטוי החיצוני של התסכולים של הדמויות, כך מתברר שחפץ היריב המנוצח הוא בעצם השתקפות של כל אחת מהדמויות (אשר כל אחת מהן אומללה).

וורשביאק  - מייצג את הטמטום והזללנות הכפייתית וניגוד אירוני לכל הדברים שפוגרה חפצה בהם. הוא שפוט ונשלט ע”י פוגרה (בניגוד ל”מצופה” שהגבר יהיה השולט). וורשביאק, יחד עם חפץ, מגלם את הגבר האוהב, המעריץ והנאמן. למרות רדיפת אחרי פוגרה שניהם שמחים להיות קורבנותיה. מתברר שלמרות שנראה כי יש בינהם הבדל, אין בינהם כל הבדל למרות שאחד מפסיד והשני זוכה.

 

האוכל במחזה – עניין האוכל צץ לאורך כל המחזה דרך כל הדמויות:

  • חפץ – שמעניק חשיבות יתרה לעוגה ואח”כ מתעקש על החלב במסעדה.
  • וורשביאק – שבעת צרה וצוקה פונה אל המטבח.
  • כלמנסע- שרודפת אחרי ביתה ומנסה להאכיל אותה.

אמצעי עיצוב במחזה

 

הלבוש – ללבוש במחזה יש כמה תפקידים: הלבוש בונה בצורה חיצונית את הדמות, הלבוש מקנה משמעות סמלית, ייצוגית. הבגד מעיד על לובשו. לדג’ לנעלים יש תפקיד חשוב כי כלמנסע שהיא אישה חדה ותוקפנית מיוצגת ע”י הנעלים.

פוגרה מרבה להתרוצץ לאורך כל המחזה בתחתונים וחזייה כאשר מצד אחד יש בכך הפגנה של זלזול וצפצוף על הנורמות החברתיות המקובלות אך מצד שני ההקשר של הדברים הופך את הופעתה למשהו מוקיוני ומצחיק. חריגה מהנורמה והשימוש בבגד ייצוגי מצחיק מאפשר יצירת סיטואציה קומית מעניינת.

מעניית מאוד במחזה ההגבלה בין שמלת הכלולות לבין חלוק הספרים של חפץ: שניהם לבנים, שניהם מונפים ומתנופפים, שניהם נעשים ישות חיה בפני עצמה שמזוהה עם לובשיה.

חשיבות רבה יש לכיסויי הראש במחזה. אדש מוזמן לחבוש כובע שובבים שמעורר בו חשש, פוגרה מופיעה בכובע טייסים מעל לחלוק הבית, טיגלך מופיע חבוש בכובע שלאחר מכן נרמס, חפץ מביא לפוגרה כובע קיץ כמתנה לחתונה. אפשר לומר שהכובע מהווה את הייצוג של האדם ואפילו תחליף לו !

דיאלוגים – מבחינת הדיבור, לא קיימים הרבה קללות וגסויות אך ישנן חזרות מרובות של משפטים וצלילים לא הגיוניים. למשל, בפתיחת המחזה, בוויכוח בין טיגלך וחפץ ישנה חזרה על אותו משפט כמה פעמים. ע”י החזרה על המשפט מרגיז חפץ את טיגלך.הדיאלוגים במחזה משופעים בחזרות ויש לפעמים שהחזרות מופיעות כדיאלוג הד (תחבולה קומית שכיחה שפשוט חוזרים כהד על המילים של העומד מולך. ראה טיגלך בתחילת המחזה). לפעמים הדברים נטמעים אחד בשני לדג’ כלמסנע: ואולי קרה משהו טיגלך: ואולי לא קרה משהו וכו’.

הגזמה -  קיימים במחזה ביטויים של הגזמה למשל בתחילת המחזה בעניין רכישת הנעליים של כלמנסע אומר טיגלך כי כלמנסע הפכה מאה זבנים לאנשים זקנים ושבורים. מטבע הדברים, הגזמה גם היא יסוד קומי.

למרות כל האכזריות של המחזה חפץ, חפץ הוא מחזה מצחיק מאוד וקשה למצוא בו תמונה שאין בה אפקט קומי או במראה, או בפעולה, או בדיבור. מעבר לקומיות ישנם גם אפקטים של התעללות לדג’ כאשר חפץ קופץ על מיטתו של אדש ולאחר מכן טיגלך ואחריו שוקרא ובסוף מצטרף גם אדש עצמו. בתמונה זו באה ליידי ביטוי הפגנת הכוח של החלשים ע”י שבירת האיסור. מחושי הגוף של אדש מספקים סיבה לפעולות קומיות, הם מתאפיינים בעיקר ע”י הניגוד בין אדגש האיטי, המעלף חסר הדינמיות, לבין עודף המרץ של האחרים.

סיכום המחזה

חפץ אינו מחזה עלילה אלא מחזה של סיטואציה, הוא מראה התפתחות מלא כלום ללא כלום. מחיים חסרי טעם לאין אונים. לוין רצה להדגים תמונה אחרת מהחיים שמאפיינים אותה סיוט, צחוק, זעזוע ואילו הדברים המשקפיים האת חיי האדם כפי שרואה אותם לוין. המחזה אינו מציע פתרונות לתיקון העוולות וכן אינו מציע אלטרנטיבות ולכן למרות השימוש בחומרים סביבתיים קשה לראות במחזה סאטירה חברתית משום שסאטירה כזו בד”כ חושפת עוולות בחברה על מנת לתקן אותן. מטרת לוין במחזה היא אחת: הזמנה לראות את העולם דרך העיניים של המחבר, היתר תלוי בנו.

?יש לך מה להגיד

You must be logged in to post a comment.