הדמויות במחזה "חפץ" של חנוך לוין מייצגות פנים שונות בחברה הישראלית. בכל אחת מהדמויות מודגשת בהבלטה חולשה/מגרעת שבטבע האדם. צירופן של הדמויות יוצר את הדגם של הטיפוס הישראלי כפי שלוין רואה אותו. הדמויות הן פיקטיביות, מעוותות, אבל בעלות תווי היכר מוגדרים וברורים:
פוגרה – הבת המוצלחת והדומיננטית, מייצגת את התגלמות השלמות על פי המושגים של הדמויות הפועלות. יש בה יופי, נעורים, חוכמה (דוקטורט בפיזיקה), עיסוק בספורט אופנתי (טניס) ושידוך מוצלח מבחינה חומרית. כל הדמויות במחזה סוגדות לה ומנסות להתאים עצמן לשיגעונות של פוגרה. היא השופטת והפוסקת בכל מה שנוגע ליחסים בין הדמויות והיא החורצת את גורלן (ראה מקרה חפץ). הסביבה תורמת להאדרת כוחה והיא זו שמאפשרת לה לנהוג כפי שהיא נוהגת לדוגמא: הוריה מנפחים את האגו שלה, הם מקבלים את שיגעונותיה כנורמה, הם מנסים לחקות אותה גם אם הנורמה שלה אינה קשורה למסורה. בסיום המחזה, חפץ מקבל בהכנעה את גזר הדין שהיא גוזרת (כשהיא מטילה אותו מהגג הוא מברך את הזוג הצעיר). וורשביאק מקבל את כל מה שהיא עושה באהבה ובהערצה (לדג' כשהיא מעיפה לו את הסנדוויץ' ושהיא מפשילה לו את המכנסים). פוגרה מקבל את הדברים כפשוטם ולא מבינה שבעצם הסביבה היא זו שיוצרת את מעמדה וכוחה, הסביבה נותנת לה את ה"זכות" להתנשא מעל אחרים ולכן היא מרשה לעצמה לעשות את מה שאחרים לא מרשים לעצמם. פוגרה מקבל את כל מה שהיא חפצה. מעשיה הם בעצם מעשים לצורך משיכת תשומת לב בצורה מטופשת ואכזרית. בסה"כ היא בחורה קפריזית שאוהבת את עצמה את אין קץ.
טיגלך וכלמנסע – זוג הורים ש"הצליחו" עם ביתם היחידה – פוגרה. כלפי חוץ הם זוג מושלם, מאוחד, מלוכד (ראה תמונה 1) אך לאמתו של דבר הם זוג מפולג (כלמנסע ופוגרה כורתות ברית נגד טיגלך). כלמנסע היא כמו "אימא פולניה", ממוצעת, דאגנית, קולנית, תוקפנית, חשוב לה מאוד שכולם ידעו רק את הדברים הטובים. טיגלך בעלה חייב להגן כל הזמן על "מעמדו" כגבר, כיוון שהוא לא יכול להוכיח זאת כלפי פוגרה וכלמנסע הוא מחפש אובייקטים אחרים כגון: חפץ, אדש, וורשביאק. למרות ההבדלים בין השניים, קשה מאוד להפריד בניהם. גם כשכלמנסע כורתת ברית עם פוגרה, זה רק לכאורה כי בסוף המחזה הם חוזרים להיות ביחד. המחזה פותח בתיאור אידיאלי של חייהם (עושר, אושר, פרגון וחברות, משפחתיות, ערכים של יושר, נאמנות) אבל בהמשך מסתבר כי משפחה זו רקובה והחברות אינה אמיתית. במחזה טיגלך וכלמנסע שונאים את חפץ באופן כפיתי. אמנם קיים מצב של קרבה פיזית אך חפץ מבחינתם הוא מחוץ למשפחה. העימות בניהם הוא עימות בין הורים ובת לבין רווק שאין לו כלום בחיים, עימות בין אנשים מצליחים לבין אדם שהוא כישלון גמור, אימות בין אנשים מאושרים לאדם אומלל (ואף על האושר של חפץ יש להם מונפול – ראה תמונה 1). התמונה הראשונה במחזה ממחישה את מהות ההתעללות בחפץ. ההתעללות נבנת על עניינים קטנוניים, חסרי ערך וחסרי משקל אך טיגלך וכלמנסע מייחסים להם חשיבות מוגזמת. הדברים אמורים לגבי הוויכוח בין חפץ וטיגלך לגבי ההנאה מהעוגה. טיגלך וכלמנסע משחקים את "משחקי חפץ" והטכניקה היא משחק בתוך משחק דבר המדגיש את האבסורדיות שבמחזה. במהלך המשחקים, מתברר שהם בעצם משחקים את עצמם ולכן ניתן לומר שההיפוך האבסורדי הוא בעובדה שמה שהדמויות משחקות, שנראה לכאורה מדומה זה בעצם אמיתי. הדוגמא הטובה ביותר להמחשת הרעיון היא: כלמנסע במחשק על אימו של חפץ מתארת דמות של אדם אשר מאוכזבת מבנה המוצלח אשר כל הצפיות שהיא ציפתה ממנו את מתממשות. למעשה, כלמנסע משחק את עצמה. היא שלחה את פוגרה לאונ' ופוגרה גומלת לה ביחס רע ומביש. במשחקי חפץ מצד אחד האיחוד בין בני הזוג מושלם כלומר הם מאוחדים כנגד חפץ אחד מצד שני הוא גם ראשית הפירוד.
במערכה השנייה במחזה נשברת האחדות המדומה בניהם והדוגמא לכך היא כאשר כלמנסע מגיעה לחוד ללא טיגלך לבית פוגרה וכורתת איתה ברית , שבסיסה הוא בסיס פימניסטי, כנגד טיגלך. האיחוד מחדש בין בני הזוג מושג ע"י "מריבה מתוקה"
בה השניים מחליפים זהויות ומבטלים את מינם, התחפושת הכפולה יוצרת סיטואציה קומית שממחישה את אפסותם של בני הזוג – אם כל אחד מהם יכול להיות שתיים משמע אחד מהם מיותר. בכל מקרה, ניתן לראות שאובדן כל אחת מהזהויות של
בני הזוג הוא שלב מכין לקראת הבריאה מחדש. פוגרה, כפי המצופה ממנה, מאחדת אותם בשבועת אמונים. במרכזה של השבועה עומדים שני עניינים: פוגרה מגשימה להם חלום (ע"י הולדת ילדים) ובני הזוג זוכים למצב שעד עכשיו היה שמור רק לחפץ – לעמוד מהצד והשקיף של אושרים של אחרים. מנקודה זו בני הזוג נמצאים בדרגתו של חפץ עד סוף המחזה – הם עושים את רצון פוגרה.
מערכת היחסים בין בני הזוג לוורשביאק אמורה להיות כמו עם בן אבל במאבק על פוגרה אנו רואים שהם מתעמתים בינהם. וורשביאק מתפרץ לעבר כלמנסע ומכנה אותה "זקנה" וכלמנסע עונה לו שאמנם הוא צעיר אך אימא יש רק אחת וחתנים יש הרבה. למעשה, היא אומרת לו שמקומו זמני.
בתמונה 20 כלמנסע שמאופיינת לאורך כל המחזה בתנועה (ראה מקרה הנעלים, רגלים וכו') מספרת על איך שהיא תלך לטייל על הנכבדים שלה לעומת זאת שחפץ עומד במקומו ואינו יכול לזוז. טיגלך שהמאפיינים אותו במחזה הם הנאות החיים מספר איך ירוץ מבית קפה אחד למשנהו ונהנה מכל רגע.
חפץ – חפץ מייצג במחזה את הדמות הכנועה, הנכשלת שבסתר ליבה רוצה הכל. חפץ הוא אדם שאין לו אחיזה בחיים (עבודה, משפחה), דרישותיו מאוד מצומות ואולי בגלל זה הוא מייחס חשיבות עליונה לדברים טריוויאלים. שני דברים נותנים לו טעם לחיים: הערצתו לפוגרה והחיכוך המתמיד שיש לו עם טיגלך וכלמנסע. את העונג הוא משיג ע"י רחמים עצמיים (השפלה, ייסורים עצמיים). אנו פוגשים את חפץ במצבים שונים: כשהוא עם עצמו, ביחס לדמות הנערצת (פוגרה), ביחס ליריבים שלו (טיגלך וכלמנסע )וביחס לשאר הדמויות שלעומתן הוא מעיד על עצמו כחזק (אדש וחנה).
כשחפץ לבד, הוא מנוע ע"י רחמים עצמיים וע"י הצורך בהשפלה ובהנמכת קומה. כל הזמן קיים בו הצורך להתעמת עם יריב ואם אין בסביבה יריב אז היריב הופך להיות הוא עצמו (בתחילת המחזה הוא טוען שעמוד השדרה שלו מפריע לו להתכופף). כשהוא עם פוגרה הוא סוגד לה, היא הדמות הנערצת ובלתי מושגת. יחד עם זאת, הוא ממשיך להתרפק על זיכרונות העבר. ההתרפקות הזו נותנת לו תחושה של יתרון יחסי ביחס לאחרים. מבחינת פוגרה, חפץ הוא התחביב שלה והוא בן החסות שלה. את היתרון היחסי (והמדומה) חפץ מפסיד ברגע שהוא מסרב להזמנתה של פוגרה לסלון, מנקודה זו הוא הופך להיות חפץ. ביחס לטייגלך וכלמנסע יש צירוף של יחס אמביוולנטי: מצד אחד חולשה ומצד שני כוח. מצד אחד חפץ מודע ליתרונם עליו אך מצד שני הוא מנסה להשתמש בחולשותיו כנגדם. פרשת גזירת התלתל מדגישה מה קורה כשרוח הקרב תוקפת את חפץ. בכל המעמד הזה יש אמצעים קומיים (חזרת ה"שיק שיק שיק" ). מעמד זה הוא חשוב משום שחפץ מכריז הכרזת מלחמה וסוטה מתפקידו כחפץ. משחקי חפץ דוחפים את חפץ להמר על כל הקופה כשרעיון ההתאבדות וההזמנה לחזות בהתאבדות אמורים להיות טקס מול טקס (התאבדות למול חתונה). בעוד טיגלך וכלמנסע לא בטוחים שהם רוצים את חפץ בחתונה, חפץ מזמין אותם בחדווה לצפות בהתאבדותו.
המצב הרביעי והאחרון של חפץ זה יחסו לשאר הדמויות. במצב זה נדמה לו שהוא בעמדה של כוח – גם עם אדש וגם עם חנה הוא מקבל אישור על קיומו: הוא מגלה חוכמה, יזמות, סמכותיות, תעוזתו מתעוררת וכו'. נדמה אפוא כי חפץ חסר לדמויות אילו אך אשליה זו גם היא מתנפצת. דוגמא לכך ניתן לראות כשאדש אומר לחפץ "איפה היית חודשיים", לכאורה אדש נזקק לחפץ אך אנו מבחינים שאדש זקוק למישהו שיעיד על תחלואיו ולא לחפץ דווקא.
בטקס ההתאבדות של חפץ, ניתן למצוא מכנה משותף בין החזקים לחלשים. החזקים רבים מי גרם לרצונו של חפץ להתאבד והאחרים מגיבים או באדישות או משתקעים בבעיות של עצמם. התמונה שלפני ההתאבדות של חפץ מעבירה את הדברים למישור מאוד אכזרי. חפץ נאלץ לצפות בסדרת המשחקים האחרונה כאשר לכל אחד מהמשתתפים ניתנת הזדמנות לספר מה הוא יעשה כאשר חפץ ימות. המשחק מבוסס על אמצעים קומיים ומזוויעים, מטרת כל אחת מהדמויות היא להציק לחפץ. בתיאור של כל אחת מהדמויות מופיע הניגוד בין הדמות המשחק לבין חפץ המוטל באדמה, אך הניגוד הוא מדומה ! כל אחת מהדמויות משחק וקבורה במעמקי חולשתה, המשחקים הם בעצם הביטוי החיצוני של התסכולים של הדמויות, כך מתברר שחפץ היריב המנוצח הוא בעצם השתקפות של כל אחת מהדמויות (אשר כל אחת מהן אומללה).
וורשביאק – מייצג את הטמטום והזללנות הכפייתית וניגוד אירוני לכל הדברים שפוגרה חפצה בהם. הוא שפוט ונשלט ע"י פוגרה (בניגוד ל"מצופה" שהגבר יהיה השולט). וורשביאק, יחד עם חפץ, מגלם את הגבר האוהב, המעריץ והנאמן. למרות רדיפת אחרי פוגרה שניהם שמחים להיות קורבנותיה. מתברר שלמרות שנראה כי יש בינהם הבדל, אין בינהם כל הבדל למרות שאחד מפסיד והשני זוכה.
האוכל במחזה – עניין האוכל צץ לאורך כל המחזה דרך כל הדמויות:
- חפץ – שמעניק חשיבות יתרה לעוגה ואח"כ מתעקש על החלב במסעדה.
- וורשביאק – שבעת צרה וצוקה פונה אל המטבח.
- כלמנסע- שרודפת אחרי ביתה ומנסה להאכיל אותה.
חזרה אל: חפץ – סיכום
