אירלנד לאחר מלחמת העולם הראשונה

אירלנד – סוגיה הקשורה בתוצאות מלחמת העולם הראשונה

אירלנד הנה מדינה קטנה בשולי מערב אירופה, עם שתי קהילות אתניות מנוגדות שהתנגשו זו בזו. כמובן שמדובר באירלנד כישות שהשתחררה מהשלטון הבריטי, קהילה עם זיקה מאד חזקה לתפוצה. המאבק האירי בבריטים היה מודל לחיקוי במדינות רבות וביניהן גם ישראל. אצל האירים היה שחרור פוליטי לצד תחייה פוליטית , תרבותית ורוחנית.

האירים היו עם נידח והוגדרו לתקופה ארוכה השחורים של אירופה. הנידחות הזו היא משמעותית מהרבה בחינות, למשל בשנת 82 לספירה, הצבא הרומי כבש את צפון אנגליה ובכך גם את סקוטלנד וקיבל הוראה לכבוש גם את האירים אך אז קיבל הוראה לחזור לרומא.  עד המאה ה-12, כאשר המלך הנרי השני (הבריטי) כובש את אירלנד, נותרה אירלנד עצמאית במידה רבה, אך מעולם לא הייתה יחידה פוליטית או תרבותית הומוגנית והפכה כזו רק לאחר ובעקבות הכיבוש הבריטי.

באירלנד הייתה מחולקת לארבעה חלקים, אזורי השפעה של שבטים מקומיים בעלי תרבות משותפת כוללת אך ללא יחידה פוליטית מאוחדת אחת. התרבות השבטית שהתנהלה באירלנד הייתה ללא כתב והייתה לכך משמעות רבה- היו שלושה סוגי בעלי תפקידים:

1. ראשי השבטים שנקראו צ'יפטיינס
2. פילים= אמונים על העברת המסורת האורלית- בע"פ- מסורת ללא כתב שלא יכלה לעבור בשום צורה אחרת.
3. מנהיגות דתית- ברואידים.

במאה החמישית לספירה הגיע לאירלנד פרטיציוס- פטריק הקדוש והוא יהיה זה שיביא את בשורת הנצרות לאירלנד. העובדה שאירלנד מבודדת ולא נגועה ע"י שום גורם אירופי אחר הופכת את הכנסייה האירית לייחודית ובעלת דפוסים משלה. פרטיציוס א נלחם בדת המקומית אלא מאמץ את מנהגיה ומשלבם בנצרות ותוך כדי כך מוקמת רשת מנזרים מפוארים באירלנד, בהם מועתקים ספרי קודש שלמים כך שבעוד רבים מספרי הקודש ברחבי אירופה נשרפו, באירלנד הם נשמרו וניתן למצוא אותם באוניברסיטת דבלין עד היום.

באמצע המאה ה12, הנרי השני בשיתוף עם קצינים מקומיים, כובש את אירלנד ומכניס לראשונה את הרגל האנגלית לאירלנד. הבריטים ראו באירים כיצורים נחותים ומערכת היחסים בין האצילים האנגלים לבין האירים היא לא סימפטית.  בסוף המאה ה-15 נחקק חוק שמכופף את כל האוטונומיה של אירלנד ללונדון ולמעשה מכפיף את המערכת הפוליטית האירית לבריטניה. התהליך הוחמר במאה ה-16 כאשר עולה לשלטון באנגליה הנרי ה8 אשר מנתק את הכנסיה מהאפפיור ומכפיף אותה למלך ובכך יוצר כנסיה אנגליקנית.המאבק האירי גולש להיבט הדתי שכן האירים שאפו להישאר קתולים  לעומת האנגלים האנגליקנים. העימות מחריף כאשר הנרי ה8 מעודד אצילים בריטים להגר לאירלנד.

באנגליה- חוקי הירושה הפאודליים קבעו שהנחלה עוברת לבן הבכור ושאר הבנים הולכים לכמורהאו לצבא או תלויים בחסדי האח הבכור. הפתרון למרמור היה מתן נחלות מעבר לים לבנים הלא בכורים- באירלנד למשל.

 בראשית המאה ה-17 עולה לשלטון בבריטניה המלך ג'יימס הראשון והוא מיישב באופן מסיבי את אנשיו באזור אלסטא באירלנד(צפון מזרח אירלנד) כמובן שכאשר מיישבים בריטים יש להעזיב את האירים שחיו במקום וכך מתחילות מרידות רבות בקרב האירים. הבריטים נלחמים במרידות ומבצעים טרנספר מאלסטר לקונסט שהיה אזור חקלאי נכשל ומלא באוכלוסייה קיימת.

במלהך המאה ה17 יש עימותים מאד קשים  ואוליבר קרומוול ששלט בבריטניה תקופה קצרה לאחר מלחמת האזרחים, מוציא תקנות קשות ואיסורים כלפי העם האירי:

1. אסור לאירים להגיע למשרות ציבוריות
2. אסור לדבר בשפה הדאלית- השפה האירית המדוברת
3. דיכוי תרבותי
4. איסור מכירת קרקעות לקתולים
5. נישול הקתולים מכל אדמותיהם
6. בשלב מסוים- נטילת הזכות לסחור בצמר מהאיכרים האירים, אלא דרך מתווך- דבר הגורם לכלכלה האירית להשתעבד באופן כמעט מלא לבריטים..

המרידות האיריות דוכאו סופית על ידי מלך אנגליה, ויליאם השלישי בשנת 1690 שהגיע לאירלנד ובקרב מאד מפורסם על נהר בוים הוא מכריע את הקתולים.

בעקבות המהפכה הצרפתית והאמריקאית הבינו האנגלים שלא ניתן להמשיך לדכא את האירים באותו אופן, ושצריך להתחיל בליברליזציה. החל מ-1800 התאפשרה בחירה של האירים לפרלמנט עצמי, שהוגבל לנציגים פרוטסטנטים בלבד. ולאט לאט החל תהליך של שוויון זכויות הולך וגובר באירלנד, וב-1829 הוחל שוויון דתי בין הקתולים לפרוטסטנטים שהתבטא בין היתר בכך שאוניברסיטת דבלין אפשרה לקתולים להתקבל אליה.

בשנות ה40 של המאה ה19 תוקף את אירלנד נגיף הפחמת המשמיד את יבולי תפו"א, מוצר המזון של העניים שבעניים נרקב וזה מביא לרעב גדול. הממשל הבריטי לא התערב במשבר המזון, ואירלנד עוברת תקופה קשה של תמותה נוראית,  הגירה גדולה לבריטניה אך בעיקר לארה"ב. התסכול מהממשל המקומי מוליד מחאות וב-1848 קמה האחווה הפיניאנית- שם שלקוח מהמיתולוגיה האירית. התקוממות זו אמנם מדוכאת עם הזמן אך הזעם כלפי הבריטים נותר איתן.

ב1871 נוסדת לראשונה המפלגה האירית העצמאית בהנהגת צ'ארלס פרנל, הדורש חוקה ומנהל עצמאיים לאירלנד הפרלמנט הבריטי דן בנושא ויש התנגדות קשה מצד הפרוטסטנטים שחיו באלסטר- אותם בריטים ששוכנו באירלנד.

ב1903 בריטניה מגיעה להחלטה ומציעה לבריטים הסדר קרקעות- האיכרות האירית תוכל לרכוש בחזרה ובתנאי הלוואה נוחים את הקרקעות שהיו שלה.

שני היבטים באוכלוסייה האירית שסתרו אחד את השני:

1. אינגלוז= האירים נהיים יותר ויותר בריטים, יותר מודרניים
2. תחיית התרבות האירית- פיתוח התרבות המקומית ע"י מספר אקטים:

• חידוש השימוש והלימוד של השפה
• משחקי ספורט אירים
• ב1893 מייסדים ארגון שנקרא IRB האחווה הרפובליקאית האירית- תנועה שרוצה באירלנד עצמאית ולא חלק מבריטניה. תנועה זו טענה שהבעייה האירית נובעת מאינגלוז.
• SINE FEIN- תנועת "אנו לבדנו"= תנועת אנשי רוח שמדברים על תחייה תרבותית אירית.

במאי 1914 חזון אחרית הימים קורה- הפרלמנט הבריטי מחליט לתת לאירלנד שלטון בית. חודשיים לאחר מכן נרצח יורש העצר האוסטרו הונגרי ופורצת מלחמת העולם הראשונה והבריטים מקפיאים את החלטתם. הציפיות באירלנד היו מאד גבוהות ולכן האכזבה הייתה רבה. מרד חג הפסחא באפריל 1916 היה ניסיון לשיתוף פעולה בין האירים לגרמנים בו ספינת מלחמה גרמנית אמורה הייתה לעגון בחופי אירלנד ולהבריח נשק גרמני לאירלנד למען המלחמה בבריטים וכך ליצור חזית נוספת לבריטים במלחמה. הספינה לא הגיעה אך קבוצה של לוחמים אירים השתלטו על מוסדות בריטים בדבלין וניהלו קרב מול הכוחות הבריטים שם. מנהיג המרד היה מנהיג הIRB אך רוב הכוחות הלוחמים היו חלק מהארגון הצבא האזרחי- ארגון סוציאליסטי שברובו כלל פועלים מהמעמדות הנמוכים שראו בשחרור מבריטניה פוטנציאל לשחרור לאומי אך גם מעמדי.מרד חג הפסחא שימש ביטוי מודרני לתפיסת 'הקדושים המעונים' האירית, והצית תחושות לנקם בבריטים. הבריטים דיכאו באגרסיביות את המרד, אך המיתוס נוצר ונשאר.

לאחר המרד, הגוף המוביל במאבק באירלנד היה מפלגת השין פיין, קבוצת האינטלקטואלים שהפכו לגוף מוביל ובבחירות של 1918 זכו בשני שליש מהקולות לפרלמנט, ונקטו במדיניות בדלנית. בישיבת הפרלמנט הראשונה, החלה המפלגה לנהל את הישיבה במקום להצטרף לפרלמנט הבריטי והבריטים לא יכלו להשלים עם הפגיעה בריבונותם והכניסו את נציגי המפלגה נהאירית לכלא.

ב 1919 המנהיג אימונד דה-וולרה, מנהיג השין פיין הכריז חד צדדית על אירלנד כרפובליקה ועל עצמו כנשיאה, והעימותים עם הבריטים גברו. שיאם ב-1920, כאשר אנשי ה-IRA (הזרוע הצבאית של sinn fein) הוציאו להורד 14 תושבי דבלין שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים. בתגובה, הבריטים שלחו רכב משוריין לאצטדיון הגדול בדבלין, הרכב מוציא מקלע ומרסס את הקהל האירי והרג 14 אירים. היום כונה "יום ראשון הארור".

את המאבק הצבאי באירלנד הוביל מפקד ה-IRA, מייקל קולינס, שפיתח שיטה חדשה של לוחמת גרילה עירונית.

הסכם השלום עם הבריטים: הבריטים, משיקולים פנימיים וחיצוניים, היו מוכנים להגיע להסכם עם האירים על עצמאות. ההסכם קבע שמרבית אירלנד תעבור לשליטה עצמית אירית ותהפוך לדומיניון בריטי, אך שישה מתוך תשעת המחוזות של אלסטר, בעלי הרוב הפרוטסטנטי, יישארו תחת ממשל בריטי ישיר. כל זאת תמורת הפסקת אש והסכם שלום. הפרלמנט האירי אישר את ההחלטה, אך נוצרו התנגדויות משני כיוונים –

1. הזרם השמאל-מרקסיסטי- עדיין היו פערים בין המעמדות
2.  דה-וולרה- לא היה מוכן שהכתר הבריטי ימשיך לרחף מעל אירלנד.

דה-וולרה הקים מחדש את ה-IRA ויצא למאבק בשלטון הקיים. הפרלמנט בחר במייקל קולינס לנשיא אירלנד, ושנתיים לאחר מכן נציג מהIRB מתנקש בחייו. פורצת באירלנד מלחמת אזרחים ולוקח כמה שנים עד שהצבא האירי מצליח למגר את הIRB ואת דה וולרה. דה-וולרה נכלא וכשהוא  משתחרר הוא מקים מפלגה פוליטית ששמה "לוחמי הגורל", מפלגה אופוזיציונית שבראשית שנות ה30 זוכה בבחירות ודה וולרה הופך לראש ממשלה ומסרב להישבע אמונים למלך, מכריז על אירלנד כרפובליקה ובהדרגה מבטל את כל הקשרים החוקתיים עם בריטניה.

כלאומן קיצוני הוא מאד מזניח את כל הפערים הפנימיים באירלנד- העוני, הנחשלות…ולאחר מלה"ע השנייה מפלגתו הובסה בבחירות , ועולה קואליציה חדשה, פחות לאומנית שמכוננת מדינת רווחה באירלנד. לשנים רבות מדיניות הרווחה של אירלנד לא תוביל אותה להצלחה ושגשוג והיא תחשב למדינה נחשלת באירופה.

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים