נאומו של פריקלס: ההספד לחללי מלחמת הפיליפוניס
פריקליס הנהיג את בני עמו במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה הפילופוניס.
בטכס הלוויה מיוחד שערכו האתונאים, לאחר שכיסו את עצמות המתים באדמה, עמד פריקליס שנבחר בשל כך על ידי העם בכדי להספיד את המתים של המלחמה.
להלן תמצית נאומו:
לדעתו, מספיק לחלוק כבוד למתים במעשים בלבד, מכיוון שעלול להשתמע שהדברים ילקו בחסר, אך בגלל המנהג הקדמוני- ישא דבריו בטכס זה.
הוא פותח את נאומו בדברי אבות אבותיו שהנחילו ארץ זו דור אחר דור בגבורת רוחם.
מסביר מתוך אילו עקרונות ואורחות חיים הגיעו עד הנה:
- אין הם חיים על פי חוקה המתחרה בחוקי זולתם, ויותר משהם מחקים אחרים, הם משמשים להם דוגמא.
- משטרם אינו נתון בידי מועטים אלא בידי רבים ולכן נקרא שמו דמוקרטיה.
- אף על פי שכולם שווים לפני החוקים בדברים שבין אדם לחברו, ערכם בחיי הציבור לפי הצטיינות וכושר.
- מי שבידו לעשות טובה למען העיר, אין מונעים זאת ממנו בשל עניותו.
- נדיבים במעשי יום יום.
- מצייתים תמיד למושלים, אשר מעליהם.
- מצייתים תמיד לחוקים, ובייחוד לחוקים שניתנו לטובת העשוקים, וגם לחוקים שלדעת הכול ממיטים קלון על עושיהם אף על פי שאינם כתובים.
התענוג שמתענגים עליו כל יום דוחה את הדאגה.
אין הם שמים מבטחם ביותר מכלי מלחמה ובתחבולות, אלא באומץ רוח למעשים.
בשעה שהאויב משתדל להפיח בלב בניהן רוח גבורה מילדותם על ידי חינוך חמור, חיים הם חיים של נחת, ואף על פי כן הן אינן מוכנים פחות מהם לקדם את פני האויב.
הם היחידים שלא חושבים שאת מי שאינו נוטל חלק בענייני המדינה לאיש מנוחות אלא לאזרח שאין חפץ בו.
רק אלו המכירים ויודעים את נוראות המלחמה וגם את נעימות החיים ואינם מתחמקים בשל כך מן הסכנות- ראויים להיקרא אמיצי לב.
הם (הציבור) היחידים המשפיעים טובה ללא חשש מתוך רגש אמון שבלבות בני חורין.
ראויים הם שאומץ רוחם בפני האויבים בהגנתם על המולדת יכריע את הכף לזכותם. המתים עמדו איתן בגוף ובנפש במילוי חובתם ונסתלקו מן העולם כשהם ברום התהילה.
יש ללמוד מן הנופלים על אומץ הרוח: יש לראות את האושר שבחירות ואת החירות באומץ הלב ולא להירתע מסכנות שבמלחמה .
כי לאיש אשר רוח בו מכאיבה ההשפלה הכרוכה במורך לב יותר ממיתה חטופה בשעה של עוז רוח ותקווה לניצחון.
העיר שמה לפני הציבור זר שיש בו מן התועלת: במקום שבו קבועים הגדולים שבפרסים על מעשי גבורה, שם מצויים גם הטובים שבאזרחים.
