מדע המדינה: הגישה המוסדית לפוליטיקה

הגישה המוסדית לפוליטיקה/ רודס

גישה דומיננטית אך לא נכתב עליה רבות

ההתמקדות במוסדות הייתה עניין ברור. נחשבה לדרך היחידה לבחון משטר של מדינה ולכן לא נדרשה לכך הצדקה.

הגדרה:

-הגישה המוסדית כ"נושא"-  מרכזי במדע המדינה.

זוהי גישה ייחודית למדע המדינה להבדיל משאר מדעי החברה.

נושא שלא דורש כלים אנליטיים ויכול להתקיים באופן אוטונומי.

-הגישה המוסדית כ"שיטה"-

אין בהירות לגבי השטה בה מתבצע חקר המוסדות והגישה היא גישה

"תיאורית/אינדוקטיבית"-

הגישה התיאורית (או בשמה- היסטוריה עכשווית), משתמשת בטכניקות של היסטוריונים ומגלה אירועים מיוחדים, תקופות אנשים ומוסדות. היא חוקרת תופעות שקרו בעבר ויכולות להסביר תופעות פוליטיות עכשוויות. הדגש הוא על הסבר והבנת תופעות ולא על יצירת גישות פוליטיות חדשות.

המאפיין של השיטה התיאורית/אינדוקטיבית הוא "היפרפקטואליזם": קודם ישנה התבוננות והעובדות עומדות מעל הכול. לאחר מכן מגיע השלב האינדוקטיבי של הסקת מסקנות לגבי הכלל.

ההיבט הפורמאלי/חוקי-

שני מוקדי חקר שמתמזגים יחד לחקר המבנה המוסדי:

1. חקר החוק הציבורי
2. חקר הארגונים הממשלתיים

 מבנה מוסדי= המערכת של מוסדות פוליטיים בסיסיים (כולל כמובן חוקות כתובות ומסמכים שונים)

עד תחילת המאה העשרים, לא עלה על הדעת לדון במערכות פוליטיות בלי לדון גם במערכות החוק ולכן הן מרכיב חשוב בניתוח המוסדות והארגונים הפורמאליים.

ההיבט ההיסטורי/השוואתי-

הגישה המוסדית הינה גישה השוואתית.

הרמן פיינר, פיתח שיטה חדשנית לחקר ההשוואתי של מוסדות. במקום להשוות בין מדינות, הוא השווה בין המוסדות בכל מדינה ומדינה ההשוואה לא הייתה רק במובן המבנה החוקי אלא גם בצורת התפעול.

הצידוק של פיינר לבחינת דווקא המוסדות הפוליטיים היה העובדה שלדעתו הכוח של המדינה נובע מן המונופול שלה על הכוח, זהו המכנה המשותף כמעט היחיד בין משטרים שונים בעולם והמוסדות הפוליטיים הם הכלי של בו המדינה משתמשת לשם כך ולכן יש לבחון אותם בקפידה.

פיינר בוחן תחילה את המוסדות הדמוקרטיים בכללותם, הפרדת הרשויות והחוקות ולארח מכן פונה לבחינת מערכות הבחירות, המפלגות, הפרלמנט הממשלה והמשפט באופן יותר ספציפי.

ההיבט התיאורטי-

הגישה הפורמאלית/חוקית מספקת גם מסגרת תיאורטית וגם הסברים:

1. מתייחסת לחוקים ולתהליכים כמשתנים הבלתי תלויים ולתפקוד המשטר הדמוקרטי כמשתנה התלוי.
2. המחשבה היא שחוקים מכתיבים התנהגויות.

ההיבט הפוליטי/ערכי-

אחד הדברים החיוביים בגישה הזו היא העובדה שביכולתה למזג את החקר המדעי של הפוליטיקה עם חקר הערכים הפוליטיים- כיצד "ראוי" שיחסים פוליטיים יעוצבו. יש בגישה זו מימד נורמטיבי. בעיקר ניתן לראות אלמנטים של ערכים דמוקרטיים ליברליים. (ניתן לראות זאת בבירור בדוגמה של מודל ווסטמינסטר של דמוקרטיה ייצוגית.)

הביקורת-

1. ביקורת על חוסר דיוק: ההתבוננות במוסדות ובחוקים לא מכסה את כל המשתנים של משטר מדינה והניתוח ההיסטורי של העובדות מתעלם מהשפעות התקופה שבה קרו ולכן הוא חסר.
2. ביקורת על ההתעלמות מהתארגנויות חברתיות לא פורמאליות שמשפיעות ומעצבות את דעת הקהל דבר שמרמז על חוסר שלימות התיאוריה שהיא מרוכזת במדינה ולא בהתנהגות האנשים.
3. ביקורת על השיטה: בחינה היסטורית של עובדות אינה מספקת כי היא מתמקדת ביוצא הדופן ולא מסוגלת לתאר התנהגות שגרתית סיסטמאתית של מוסדות. ניתוח של חוקים אינו מספק כיון שהוא אינו מסוגל לגשר על הפער שבין החוק הכתוב ליישומו.

הבעייתיות עם הביקורת:

1. לא ניתן לייחסה לכל העוסקים בתחום באופן כללי.
2. לכל שיטה ישנן חולשות ומגבלות (ובפרט לשיטה הביהיביוראלית) אך דווקא בניתוח של מוסדות ישנם יותר מימדים לוגיים- מדעיים והניתוח הוא מדויק יותר באופן כללי.
3. המחקר ההיסטורי של המוסדות הוא חלק מהמחקר ההתנהגותי ולא מחקר היסטורי גרידא ולכן יש להתייחס לגישה המוסדית כגישה ביהיביוראלית מדעית.
4. אין בהכרח קשר בין הגישה המוסדית לערכים פוליטיים ליברליים. קיים ניתוח מוסדי אובייקטיבי גם לגבי משטרים הרחוקים מלהיות ליברליים.

שלושה סוגים של ניתוח מוסדות:

1. חקר חוקות:

ממזג בין הגישה הפורמאלית/חוקית לערכי הדמוקרטיה והליבראליזם.

פגיע במיוחד לביקורת בגלל העובדה שהוא מתמקד יתר על המידה בחוקים ובמוסדות הפורמאליים ומתעלם מההתנהגות האנושית.

התשובה לביקורת היא כמובן שמחקרים אלה חוקרים לא רק מבנה אלא גם התנהגות של המוסדות והתנהגות זאת משקפת את הנורמות החברתיות.

2. מינהל ציבורי/בירוקרטיה:

כיצד הוא פועל. מידת היעילות שלו. ההיררכיה וכו'. אחד מראשוני החוקרים בתחום- מקס וובר.

הביקורת על חקר המינהל הציבורי הוא בעיקר עקב ההתעלמות מהתארגנויות לא פורמאליות כגון במקום העבודה ומקומות בהם היחסים האנושיים הם המוקד.

לעומת זאת חקר כזה מסביר נכונה התפתחות של מדיניות שנוצרת מתוך אינטראקציה בין ארגונים ממשלתיים וארגונים אחרים.

3. "המיסוד החדש":

המיסוד החדש דורש יותר אוטונומיה לתפקיד המוסד הפוליטי לעומת המצב הקיים שבו המוסדות הפוליטיים הם כלי בידי יחידים או קבוצות קטנות הרוצים לממש את עצמם בתוכו ומנצלים אותו לרעה.

מסקנות- הגדרה מחדש של הגישה המוסדית:

1. הגישה מוסדית מאופיינת בשיטות הבאות: התיאורית אינדוקטיבית, הפורמאלית חוקית וההיסטורית השוואתית.
2. משתמשת בטכניקות של משפטנים והיסטוריונים.
3. שואפת להסביר את מערכת החסים בין המבנה לדמוקרטיה וכיצד חוקים תהליכים וארגונים פורמאליים מעצבים התנהגויות פוליטיות.
4. ישנה חשיבות לגישה זו במדע המדינה כיוון שמוסדות המדינה קיימים ומדע המדינה חייב להכיר

במבנה של האובייקט שאותו הוא חוקר ולהבין אותו לעומק אחרת הוא חוטא בחוסר רלוונטיות. יש לזכור שעם זאת. חקר המוסדות הפוליטיים אינו מספק להבנת התמונה השלימה והוא חסר אלמנטים רבים וחשובים.

5. כדי להגיע למסקנות מדויקות ורחבות יותר יש צורך בבחינת תיאוריות רבות העוסקות במוסדות

      פוליטיים על מנת לקבל תמונה רחבה יותר של הדברים.

6. מבחינה מתודית- ישנה בעייתיות בהבחנה בין הגישה המוסדית לביהיביוראלית- בגישה המוסדית קיימים אלמנטים ביהביוראלים רבים והיא לא נשענת רק על מתודות משפטיות והיסטוריוניות.
7. הגישה עושה שימוש רב בניתוחים סטטיסטיים ממש כמו בניתוח התנהגויות (לפעמים גם כאשר מדובר על ניתוח היסטורי).
8. חקירת אירועים יוצאי דופן בהחלט יכולים להעיד על הכלל וניתנים להשוואה גם במימד היסטורי וגם להווה.

הגישה המוסדית מדברת על המוסדות במערכת הפוליטית. המוסד, בגישה זו, הינו שם של מושג ולא של "מבנה". על השאלה "מהו מוסד?" קיימות רק תשובות האומרות כי יש להגדיר "מוסד" בצורה שתהיה מתאימה לתיאוריה בה אנחנו משתמשים להסבר תופעות פוליטיות, כלומר, ע"פ הקונספציה או הפרספקטיבה. מוסד יכול להיות מבנה, או "אסופה של פרוצדורות". פרופסור סמואל הנטיגנטון סבור כי קיימת "התנוונות מוסדית", ומסביר תהליכי התנוונות אלו בכך שהמוסדות הללו היו מעין 'מונרכיות', שכחלק מהתנוונות רעיון המונרכיה בעולם, התנוונו גם המוסדות. דיון בגישה זו עשוי לעלות שאלות כמו:

–          האם המוסדות הפוליטיים והדתיים תלויים זה בזה, או שהם אוטונומים?

–          האם מוסד המדע הוא אוטונומי או שהוא כפוף למדינה?

הגישה המוסדית, אם כן, שואלת שאלות מהותיות לגבי הצורות בהן המושג "מוסד" יכול לעזור לנו להבין תופעות פוליטיות. חלק מגישה זו עוסק במיון מוסדות, כעניין של אסטרטגיה מושגית, ע"מ לעזור לנו להבין את התופעה, כלומר לא מדובר בעיסוק אובייקטיבי.

קרוזייר ערך השוואה בין הבירוקרטיות הצרפתית, האנגלית והאמריקאית. הוא הגיע למסקנה כי קיימים הבדלים מהותיים בין הבירוקרטיות הללו. הוא חשב כי אם נסביר את ההבדלים, נוכל להסביר את הפוליטיקות במדינות האלו בצורה טובה יותר. הוא אמר כי יש לחבר בין היסודות הפורמליים (סוג משטר, חוקה וכו'), ובין היסודות הבלתי פורמליים (תרבות, היסטוריה, אופי של העם וכו'), כלומר, הוא טען כי יש חשיבות גדולה לנושאים בלתי פורמליים, שהינם ייחודים לכל מדינה ומדינה. למשל, הפוליטיקה והבירוקרטיה הצרפתית אינה מאופיינת בעבודת צוות, מאחר והצרפתים, בהתבסס על ההיסטוריה שלהם, מתנגדים לכל תלות של אחד בשני. לעומתם, החברות האנגלו-סקסיות עודדו הרבה יותר יחסים בין-אישיים, מה שהוביל לצמיחת בירוקרטיה שונה.

אחת מן הדרכים לאפיין שינוי פוליטי היא באמצעות ניתוח של שינוי מוסדי. למשל, המעבר ממונרכיה לדמוקרטיה קשור, מפרספקטיבה של הגישה המוסדית, במעבר ושינוי של מבנה המוסדות והסמכות הפוליטית. אחד מהמאפיינים המרכזיים של השינוי הינו מעבר ממבנה של הירארכיה למבנה מבוזר (הפרדת רשויות למשל).

החיבור בין מדע המדינה ומשפט חוקתי נעשה בשאלה כיצד מסדירות חוקות את המערכת הפוליטית. בהקשר זה מופיעים מונטסקייה (אשר דיבר על הפרדת רשויות) וכן מכונני החוקה האמריקאית, אשר דנו בדינמיקה וביחסי הגומלין בין מוסדות פוליטים, כמרכיב מאוד חשוב של המשטר.

בתהליך הפרדת הרשויות הפונקציות של המלוכה המסורתית התחלקו, אם כן, בין שלוש רשויות אשר קיבלו כל אחת מידה מסוימת של אוטונומיה. השליט הפך לראש הרשות המבצעת (נשיא, רוה"מ), הפונקציה השיפוטית של המלך הפכה לרשות השופטת (אשר אוטונומית במידה כזו או אחרת, בהתאם לרמת הדמוקרטיה של המדינה) והפונקציה של הקבוצה הייצוגית הפכה, בהדרגה, לפרלמנט.

הפונקציות הללו קיבלו צורה מוסדית מסויימת, של אוטונומיה לצד תלות הדדית מסוימת ביניהן (שכן אחד מעקרונות הפרדת הרשויות אומר כי אסור שתהיה הפרדה מוחלטת, וחייב להיות קשר של בקרה הדדית בין הרשויות). אבל, ככלל, ככל שכל רשות קיבלה יותר אוטונומיה כך מתחזקת הדמוקרטיה.

פרובר דיבר על תהליך המיסוד של תכונת הכריזמה: הוא תיאר מצב שבו קיים מנהיג כריזמטי אשר סחף אחריו את העם ללא כל צורך במוסדיות ובחוקים. לאחר לכתו של המנהיג נוצרת בעיה, ועל כן יש צורך במיסוד של הכריזמה הזאת, בראייה לטווח רחוק. למשל, בן גוריון שהיה מנהיג כריזמטי והצליח לסחוף אחריו את העם היהודי אל הקמת מדינת ישראל, בד בבד עם תהליך זה הקפיד לנסות ולמסד את המדינה למען אלו שיבואו אחריו, אשר לא בהכרח יהיו כריזמטיים כמוהו. כלומר, כריזמה הינה תכונה חשובה אך אסור להתבסס עליה.

התיאוריה הארגונית יצרה מגוון תיאוריות, אשר אחת מהן אומרת כי ארגון שיש לו מטרה מוגדרת (למשל: בית המשפט העליון, משרד החינוך וכו'), מה שמנחה אותו (ע"פ שיקולים רציונליים) הוא הרצון לשרוד ולגדול. כאשר הרצון הזה חזק יותר מהמחויבות לשליחות שלשמה קיים המוסד, אז נוצרת בעיה, המתבטאת לעיתים בשחיתות. למשל, כאשר מנהיגים עוסקים יותר בהישרדות פוליטית מאשר בניהול המדינה, ואפילו בית המשפט מקבל, לעיתים, החלטות שתכליתן המרכזית לדאוג למקומו הנכון בחברה, אך מנוגדת לתכלית הספציפית של אותו המשפט, אז נעשה עוול משפטי). דוגמא נוספת: רשות השידור, אשר אמורה לדאוג להצגת המצב האובייקטיבי בפני הציבור, לעיתים קרובות דואגת יותר לרצות את הממשלה (ימנית או שמאלית), ובכך לא ממלאת את מטרתה המרכזית. דוגמאות אלו מראות מצבים בהם ארגונים פוליטים ואף א-פוליטים סוטים מן המנדט שניתן להם ע"י המדינה.

על המאמר של Lukas

המאמר עושה פרובלמטיזציה של מושג הכוח, ומציג ארבע גישות לניתוח מושג זה:

א.      גישה חד מימדית: מבוססת על תפיסה מאוד פשוטה שנוסחה ע"י פרופסור דל מאוניברסיטת ייל. כוח של גורם אחד על גורם שני, הוא היכולת להביא את הגורם השני לעשות משהו בניגוד לרצונו. זוהי גישה אשר תואמת את הגישה הביהייביוריסטית, אשר שמה דגש על היכולת לצפות בהתנהגויות, באמצעותן גורם מסוים פועל בניגוד לרצונו או שאיפותיו. הבעיה היא שלא תמיד ההתנהגות הנצפית משקפת בצורה נכונה את מערכת היחסים בין שני הגורמים. אבל, הדגש הינו על התנהגויות נצפות בגישה אשר לא מבחינה בין כוח להשפעה (ובמובן זה היא חד מימדית) ועוסקת רק בקבלת החלטות (צד אחד מקבל החלטה שבניגוד לרצונו בגלל שהופעל עליו כוח ע"י צד אחר). ע"מ לעשות מחקר כזה, צריך שיהיה קונפליקט בר צפייה, כי רק במאבק אפשר לראות את ההפעלה של הכוח, שתבוא לידי ביטוי בתוצאה.

ב.      הגישה הדו מימדית: היכולת למנוע מנושא מסוים לעלות לסדר היום ואז מצטייר כאילו אין קונפליקט (להפוך דבר לקשה לצפייה). גישה זו מתקשרת לאחת מההיפותזות בגישה המוסדית: מוסדות שיש להם תמונת מציאות שמתאימה לצרכים שלהם.

ג.        הגישה השלישית מוסיפה מרכיב נוסף לדפוסי ההפעלה וההשפעה של הכוח, והוא "שטיפת מוח" (בצורת חינוך מכוון ושימוש שלילי בהשפעה). גישה זו יוצאת מנקודת הנחה כי התודעה שלנו כבר מושפעת מהסביבה בה אנחנו פועלים, ולכן הדגש שלה הוא על סטורקטורה, כלומר, על מבנה חברתי, לדוגמא מעמד: ידוע כי לכל מעמד יש פרספקטיבה שונה, בד"כ, בנושאים ציבוריים שונים. כבר בתשתית הארגונית, בתוך המבנה של החברה, ניתן לראות את זרימת הכוח שמתבטא בהשפעה על גורמים מסויימים ותיעולם לכיוונים "רצויים". התקשורת, למשל, משתמשת בכוחה וביכולת ההשפעה שלה ע"מ להשפיע על הציבור בכיוונים רצויים (למשל, ע"י פרסומות).

ד.      הגישה הרביעית איננה מוצגת במאמר. מישל פוקולט אמר כי המקום בו מאבק הכוח הגדול ביותר מתחיל הוא התודעה של כל אדם ואדם, וכן של הציבור כולו. כלומר, הכוח איננו מעצב את המציאות רק בנושאים "גדולים" (פוליטיקה, כלכלה, חברה וכו'), אלא גם ברמה הכי נמוכה של מוסדות תרבותיים, למשל, שם ניתן לראות גם כן את השימוש במימד הכוח. לדוגמא, במוזיאונים, ספרות, שירה, נראה הרבה פעמים שנמצאים בהם גורמים שתכליתם הטהורה הינה עיצוב דעתו של הציבור, למרות שמבחינה פורמלית הם נחשבים למוסדות אובייקטיבים (למשל: המוזיאון לפשעי מלחמה בויטנאם שהינו לכאורה מוסד פורמלי, אך למעשה בא לשכנע את מבקריו כי ארה"ב נהגה בצורה לא מוסרית). המדינה מנסה לנקוט בעמדה בתחומים אלו (למשל בעד או נגד מוזיאון מסוים), בגלל שלמדינה יש אינטרס ליצור מצב בו האזרחים יתנהגו כפי שהמדינה מצפה מהם מתוך הכרה של כל אדם כי "ככה צריך להיות" (כלומר, שהוא ינהג ככה מתוך רצון ולא מתוך כפייה). זה מבטל עקרונות חשובים של דמוקרטיה וליברליות וזהו גם ההבדל בין הפוליטיקה (אשר כולה תרבות של סיסמאות ושיכנוע) ובין המדע (אשר מעודד פלורליסטיות והטלת ספק). פוקולט אמר שכל בני האדם הינם, במובן מסוים, תוכים של המדינה בכך שהם "משחקים לידיים שלה".