כוח במדע המדינה
מישל פוקו אמר כי המאבק על הכוח (אשר מתבטא בהתנהגות הפוליטית של האזרחים) מתנהל בעיקר בזירה של התודעה והתת-תודעה האנושית, ולא רק בדברים חיצוניים-מוחשיים. הא אמר כי עם היוולדנו אנחנו כבר מקושרים לנורמות מסויימות בחברה (זהות דתית, זהות מינית), שהינן כ"כ טריוויאליות באישיותנו, שאנחנו כלל לא נוהגים לשאול עליהן שאלות ולהטיל ספק. ומכאן שהתודעה הינה התחום המובהק של השיעבוד האנושי. תיאוריטיקנים רבים בתחום של מדע המדינה עוסקים בשאלה האם אדם יכול להיות חופשי לגמרי, כלומר להשיג אמנציפציה טוטלית, שחרור מוחלט מהנורמות והקיבועים חברתיים הללו. רנה דקרט ("אני חושב משמע אני קיים"), פילוסוף צרפתי שנחשב לאחד מיסודות המחשבה המודרנית (סוף המאה ה17-), האמין כי בשלב ראשון יש להטיל ספק בכל דבר אותו אנחנו 'מוצאים' בתודעתינו. בשלב שני יש לנסות "ולבנות את העולם מחדש" על יסוד פעולות השכל האנושיות. הספקנות של דקרט ידועה גם בשם "הספק המתודי" (כלומר, הספקנות כשיטה), אשר אמור לשמש, בראייתו, כמתודה מרכזית של האזרח הדמוקרטי ה"אידיאלי".
הוא לא אומר כי צריך לדחות על הסף כל דבר שכבר נמצא בתודעתנו, אבל מה שאנחנו מחליטים לקבל חייב להתקבל בצורה וולונטרית, ולא בגלל שהוא "כבר קיים" שם.
אריק אריקסון, פסיכולוג-היסטוריון חשוב במאה ה20- בארה"ב, פיתח תיאוריה מאוד ידועה: התקופה שבין גיל 17 וגיל 25, היא תקופה בה אדם מערבי מונע לבדוק את גבולות הגוף והתודעה שלו. זוהי תקופה בה ישנה נטייה לדרגה הגבוהה ביותר של התנסות, ניסוי והטלת ספק, ביצוע דברים "קיצוניים" ו"נועזים" ע"מ לבחון את העולם ולהחליט כיצד כל אחד רוצה לעצב את עצמו.
ללא התרומה של דקרט (ולאחריו של עימנואל קנט), קשה לחשוב על המושג של האזרח הדמוקרטי, כפי ששרטט אותו דקרט.
