דמויות מכוננות במדע המדינה
פרדיננד טומיס: סוציולוג גרמני, אשר מתאר את השינוי כמעבר מקהילה אורגנית (קהילה בסגנון כפרי, בה כולם מכירים את כולם ויש יחסי איכפתיות המבוססים על היכרות אישית בין האנשים), אל קהילה עירונית (בה בולט עיקרון האינדיבידואליזם, והיחסים בין האנשים מבוססים על חיים בשותפות מסויימת, אך שלא על בסיס היכרות אישית). קהילה עירונית כזו הינה מעין "תאגיד" של בני אדם חופשיים, ומאחר ואין כל מחוייבות אמוציונלית בין האנשים, יש צורך בקשרים חוזיים. ניתן להדגים את הדבר ע"י התושבים בבית דירות בעיר, אשר מתוקף אופי חיים זה לא קיימת היכרות אישית ביניהם (מה שגורר חוסר איכפתיות), עם זאת, העובדה כי בבית הדירות חיים האנשים בשכנות יוצרת הכרח לקשר כלשהו בין האנשים (למשל, תשלומים משותפים שונים), אשר מחייב התקשרות חוזית.
אלכסס טוקוויל: הוגה דעות צרפתי שפעל באמצע המאה ה19-, לאחר ביקור באמריקה כתב טוקוויל ספר הכולל את רשמיו מן הדמוקרטיה האמריקאית. טוקוויל מתאר את הפוליטיקה האמריקאית כניסיון הראשון בקנה מידה גדול של בניית חברה ממש על בסיס עיקרון השיוויון, בניגוד לחברות אירופאיות שמבוססות על מסורת אריסטוקרטית חזקה. הוא ראה זאת בכל תחום מתחומי החיים בארה"ב (למשל, באופי הדמוקרטי של התיאטרון האמריקאי, אשר נשלט לחלוטין ע"י הציבור וטעמו, ולא ע"י 'אליטה תרבותית' שאמורה לקבוע מה טוב ומה לא).
אפילו בצרפת מולדתו, אשר הוקמה לאחר המהפיכה הצרפתית והתקוממות העם הפשוט, ניתן לראות שכל נשיא צרפתי מאופיין, במובן מסוים, באופיים של המלכים הצרפתיים של פעם (המאופיינת, למשל, בהתנהלות פורמלית במסיבות עיתונאים, בהן מתקבלת התחושה של מלך שמדבר אל עמו, בקרירות ובהתנשאות). לעומת זאת, התרבות הפוליטית האמריקאית, אשר יצאה נגד הפורמליות הזאת, פיתחה אלטרנטיבה אמיתית וברורה, המתבטאת בהתנהלות פוליטית הרבה פחות פורמלית והרבה יותר חמה מצד ההנהגה.
שני סוציולוגים חשובים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו אמיל דוקהיים ומקס ובר, אשר שניהם, כל אחד בדרכו שלו, ניסו לאתר סיבתיות חברתית א-מורלית (כלומר, ניטראלית מבחינה מוסרית), לא-נורמטיבית.
מקס ובר החזיק בטענת ה "אינדיבידואליזם מתודולוגי", אשר אומרת כי ניתן להסביר את כל התופעות החברתיות ביחסי גומלין בין יחידים. החברה, על כל מוסדותיה הענקיים, כולל הבירוקרטיה, מושתתת, אחרי הכל, על אנשים פרטיים והיחסים ביניהם.
דורקהיים, לעומתו, טומן את ההסבר לכל התופעות הפוליטיות, כולל התנהגותם של יחידים, בבסיס הקבוצתי. לכן, הוא טוען כי התרבות של כל חברה הינה תוצר של תכונות מסויימות של המבנה החברתי של הקבוצה. הוא אמר שאפילו האינדיבידואליזם הינו נגזרת של קולקטיביזם, של מבנה מסוים של החברה.
שתי האסכולות הללו משמשות את הדיסציפלינה עד היום, כאשר בד"כ הן סותרות אך לעיתים מתלכדות לשם הסבר תופעות מסויימות.
קרל מארקס: פעל במחצית הראשונה של המאה ה-20, והיה, במובנים מסויימים ממשיכו של דוקהיים. מארקס ניסה להסביר את התופעות הפוליטיות על בסיס המבנה המעמדי של חברה (שהינו תופעה שלילית, לדעתו), כאשר תפיסתו הייתה דטרמיניסטית בחלקה. הוא חשב שהמבנה של החברה והמערכת הפוליטית הינם תוצרים של מבנה ההתנהלות הכלכלית. יחסי שיעבוד כלכליים יוצרים, בסופו של דבר, יחסי שיעבוד חברתיים, לדוגמא. המעמד ההגמוני (השולט) מזין תרבות מסויימת המצדיקה את קיומו שלו ומדכאת תרבויות אחרות של מעמדות אחרים, נמוכים יותר. ע"י כך תרם מארקס תרומה אדירה לסוציולוגיה הפוליטית המודרנית בהכנסת המודלים הכלכליים להסבר תופעות חברתיות.
מארקס היה דוגמא מובהקת לאידאולוג שהוא גם מדען, הוא היה בעל אידיאולוגיה חברתית מאוד חזקה ומאוד קיצונית (הוא ממש דגל בהפיכה חברתית), אך מנגד שימש כסוציולוג אשר ערך את מחקריו בצורה אמפירית וללא כל השפעה של האידיאולוגיה שלו.
זיגמונד פרוייד: פעל במחצית הראשונה של המאה ה-20, ותרם את המושג של תת-הכרה, בעקבותיו התפתח ענף מאוד עשיר במדעי המדינה המודרניים, של חקר התנהגות המנהיגים ואישים פוליטיים.
כל אחד מהוגי הדעות הללו תרם פרספקטיבה תיאורטית מסוימת, ומדע החברה ומדע המדינה של היום בונה ובנה את התיאוריות שלו במבוסס של התיאוריות הללו.
