יש הבחנה במאה ה-18, שמאד מקובלת היום, בין טיפוסים אמוציונלים לטיפוסים רציונליים. ההאשמה הקלאסית על הרציונליזם היא שהוא קר, יבש ושכלי, ויש להם אינטליגנציה רגשית נמוכה ומכובים עמוק בפנים. ר' נחמן מברסלב אמר שאפשר לזהות אנשים שלומדים מורה נבוכים על פי חוורותם, טיפוס מאד מסויים. הדרך לחווייה רגשית סוערת היא השלת התבונה, שהיא מכשול מפני רגשנות אמיתית, אותנטית, גדולה. אנחנו פוגשים את החלוקה הדיכוטומית הזו הרבה.
הרמב"ם של הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' נותן תיאור של חווייה אמוציונלית מאד, כשהרגשות האלה הם תולדה של למידה אינטנסיבית. הרגש איננו היפוכו של השכל אלא תוצאה של השכל. זה סימן היכר של אינטלקטואל, שהוא סוער ומתרגש. כך גם על פי אפלטון – פילוסופיה – אדם אוהב.
הרמב"ם אומר שכגודל הידיעה כך גודל ההבנה. כך בג-נ"א. זו לא התבוננות רומנטית אלא התבוננות אינטלקטואלית. ככל שאדם יודע יותר כך הוא מתרגש יותר.
אך ייתכן שאנחנו לא קוראים את ההלכות האלה בצורה מספיק עדינה.
בחוייה שהרמב"ם מתאר אין ידיעה, אלא תשוקה לידיעה. על פי הרמב"ם כשמבינים משהו נהיים זהים לו. הבנה היא חוויה מגדילה, לא מקטינה. כשפוגשים תבונה ללא גבול זו הבנה שיוצרת שאלה, לא תשובה, ובסוף מרגישים קטנים בעקבות ההבנה, לא גדולים. לא יכול להיות שהחוויה המתוארת כאן היא חוויה של הבנה, אלא רגע שבו אדם מבין שיש תבונה שהיא גדולה ממנו, שהוא קטן ממנה והוא משתוקק לדעת אותה. הרמב"ם בעצם מתאר כאן את חווית אי ההבנה, חוסר ידיעה.
מורה נבוכים של הרמב"ם הוא ספר ששולח אדם לדעת, אך בסוף הוא נתקל בגבולות התבונה של עצמו. התבונה כל הזמן נתקלת בקיר. התוצאה של מורה נבוכים היא המבוכה עצמה. הרמב"ם אומר שיש משהו תראפי במבוכה הזו, שמיילד את החוויה הדתית הכי עמוקה שיש, של אהבה ושל יראה. חויית המבוכה מייצרת חוייה דתית, כי כשהתבונה האנושית נתקלת בקיר, היא מבינה שיש משהו מעבר לקיר. כך מושב המיסתורין לחיים של האדם. זה מעורר תשוקה ותחושת קטנות. החוייה הדתית אצל הרמב"ם לא נולדת מהבנה אלא מאי הבנה. יכול להיות שמורה נבוכים מסתיים במעבר מהארוס של הידיעה לארוס הדתי, של אהבת ויראת ה', שהיא תוצאה של אי הבנה. הרמב"ם חשב שיש כח תראפי באי-הבנה, לכן הוא כ"כ חשוב לדור ספקני. האמירה של הרמב"ם היא שהספק יכול לקחת לייאוש, אך גם לאהבה וליראה.
התפקיד התראפי של אי-ההבנה – יש אשליית אנתרופוצנטריות, האדם במרכז. על פי הרמב"ם זה מקור להרבה מהבעיות של האדם. לדוג', חווית הרע, כי אדם מצפה שהעולם ישרת אותו אך העולם מתעלם מקיומו, מה שיוצר אצל האדם תסכול מתמשך. כאשאנשים לקחו את האשליה האגוצנטרית והפכו אותה למדע, הם הפיקו את האסטרולוגיה, כל הקוסמוס מתעסק באדם. יש קשר חזק בין מגלומניה לפרנויה. בניסוח תאולוגי האגוצנטיריות היא השגחה פרטית, שאלוהים כל הזמן עסוק רק בך. זה יוצר תאולוגיה שגויה, מדע שגוי, פסיכולוגיה שגוייה, בעיות פוליטיות – אם כל אחד חושב שהוא במרכז העולם יש סיבות למלחמות. הפילוסופיה של הרמב"ם, של אי ההבנה, היא הפנמה עמוקה של מקומו השולי של האדם בעולם, שנוצרת בעקבות הפנמת העולם וחוסר מגע אינטלקטואלי איתו. זה ריפוי לפסיכולוגי, לפוליטי. יש כאן רעיון גואל. בניגוד למסורות שאומרות שהידע גואל, על פי הרמב"ם דווקא חוסר הידע הוא הגואל.
