מורה נבוכים: פרקב-כ"ה: הרמב"ם אומר שיש לו נטייה לפרש את העולם כנברא, אך לא היתה לו בעייה לקרוא בתוך הטקסט גם את העולם כקדמון אם הוא היה צריך, וזו אפילו היתה קריאה קלה יותר מאשר הקריאה שמפשיטה את האל מגשמות. כלומר, הקורא לא נשלט ע"י הטקסט אלא שולט על המובן של הטקסט. הפרשן הוא אדונו של הטקסט, קובע את המובן של הטקסט. אם הקורא סבור שהעולם קדמון, אז גם הטקסט יקבל משמעות של קדמות העולם. מחשבתית הקורא לא קשור לטקסט.
אך הרמב"ם אמר שרק אם יש הוכחה מופתית, הוא יהיה חייב לקרוא אותה לתוך הטקסט. הוא חייב לקרוא לתוך הטקסט שאלוהים הוא לא בעל גוף, כי יש הוכחה מופתית לשלילת הגוף לאלוהים. מכיוון שאין הוכחה מופתית, הטקסט נהיה פתוח, ואולי גם חסר מובן. הקורא של הטקסט לא באמת מעצב את הטקסט באופן חופשי, הוכחה מופתית אומרת שהתבונה כופה על האדם אמת מסויימת. במצב בו האדם לא יכול לחשוב אחרת, והתבונה כפתה עליו הוכחה, הוא יהיה חייב לקרוא ככה גם את הטקסט. לא הקורא הוא בעל הכח, אלא בעל הכח, לפי ב-כ"ה, הוא התבונה. הקורא משועבד לתבונה, ולכן אין לו חירות פרשנית. כי ההנחה היא שהטקסט הוא תבוני.
צריך ידע חיצוני לטקסט כדי להבין את הטקסט. לדוג', "איחרתי כי היו לי הרבה דברים על הראש" – לא באמת דברים, אלא עסוק. הטקסט מובן רק לאור קונטקסט, וממרחק של זמן אין קונטקסט. לכן יש אמירה שטקסטים עתיקים הם חסרי מובן. אנשים נותנים את הקונטקסט שלהם לטקסטים ישנים, זה חטא האנכרוניזם, א"א להבין טקסט.
כשמחריפים את המחשבות האלה אפשר להגיד שגם עכשיו אנחנו לא מצליחים להבין ,כיוון שלכל אדם יש את העולם והקונטקסט שלו, ולמדבר ולשומע אין אותו עולם פנימי.
הרמנויטיקה – תורת הפרשנות.
ההצמדות הוורבלית מרחיקה מהאמת של הטקסט, כי היא מרחיקה מכל מה שגמיש בשפה, לדוג', מטאפורות. הבעייה היא שכדי לאתר את המטאפורות צריך ידע חיצוני לטקסט. הידע החיצוני לתנ"ך שמאפשר להבין את התנ"ך הוא החכמה. "נהרות ימחאו כף יחד הרים ירננו", "אז תקא הארץ את יושביה". הידע הפילוסופי אינו עיוות הטקסט, אלא חשיפת הטקסט. אך כשהידע הפילוסופי אינו מוחלט, כבר קשה לזהות את הגמישות של הטקסט, כמו בכל פעם שניגשים לטקסט בלי קונטקסט.
הרמב"ם לא מרמה את עצמו ואומר שבטוח שהעולם נברא, אלא מאמין שהעולם נברא. קפיצה לא רציונלית שלא מגובה ע"י התבונה. הרמב"ם זינק לאמונה, בפעולה שרירותית של הרצון, כמו שכשאלוהים ברא את העולם זו היתה פעולה שרירותית של הרצון. האדם ידמה לבורא עולם כשהוא יאמין שהוא ברא את העולם. אם היתה הוכחה מופתית, אין בחירה להאמין כיוון שהתבונה כפתה את זה על האדם, אך אם אין שום סיבה מוחלטת להאמין אפשר לעשות את זה כפעולה רצונית, ובכ"ז האדם לא מרמה את עצמו, ואומר שהוא יודע שזה לא רציונלי. זו תנועה של הרצון, שרק באמצעותה אפשר להסביר את הפעולה של אלוהים, ורק באמצעותה אפשר להאמין בפעולה זו.
בסיני לא היתה בחירה חופשית, כי אלוהים הופיע שם, הכל היה גלוי, ולא היתה בחירה אלא להאמין. זה פירוש פילוסופי למדרש "כפה עליהם הר כגיגית". יש פעולה של רצון באמונה רק בעולם שבו אין הוכחה מופתית או התגלות. רק בתנאים האלה יש קפיצה של אמונה. על פי הרמב"ם אין קפיצה של אמונה לגבי קיומו של אלוהים, כי ברור שיש, אך לגבי הבריאה יש קפיצה כזו.
