מדי פעם במורה נבוכים הרמב"ם פונה אל המעיין בספרו. בכך הרמב"ם מזכיר לקורא שהוא חושב עליו. יש כאן אנלוגיה של הרמב"ם בין תבונה ובין ראייה. אם לוקחים את הראייה ומאמצים אותה יותר מדי, לא רק שלא מצליחים להסתכל לשם, אלא שאח"כ זה יפגע גם בראייה הרגילה. הנסיון האופטי להגדיל את טווח הראייה לא רק שנכשל אלא מקטין את טווח הראייה. האנלוגיה לתבונה של הרמב"ם היא שאם מנסים להבין דברים שא"א להבין אותם, מעבר לטווח ההבנה של האדם, לא רק שלא נבין את זה, אלא גם לא נבין דברים שהיה לנו קל להבין קודם. הרמב"ם רומז כאן שיש לתבונה גבול, ואם עוברים את הגבול זה מקרב את הגבול והופך את האדם למוגבל יותר.
הרמב"ם לא קורא לאנשים לצאת מגדרם במובן האינטלקטואלי, אלא להבין את גדרם האינטלקטואלי. זה חטאו של אלישע בן אבויה. זהו רעיון חשוב של הרמב"ם: אם תעצור במקום הספר ולא תרמה את עצמך בכך. הונאה עצמית היא אחד הדברים הכי שגרתיים בלימוד עפ"י הרמב"ם, כשאדם אומר לעצמו שהוא הבין משהו שלא באמת הבין. הוא ירמה את עצמו לחשוב שיש וודאות לגבי משהו שאין לגביו וודאות. הרמב"ם עומד על כך שהפיתוי הגדול בפרדס הוא הפיתוי לוודאות. לפי הרמב"ם אנשים מתקשים לעמוד במקום הספק. בשל קושי זה הם מזנקים לוודאות, מייחסים הוכחה מופתית לתאוריה שטרם הוכחה באופן מופתי. דוחים תאוריה רק בגלל שנתגלו בה חולשות. הכשל של הפרדס הוא כשל הזינוק לוודאות, שנובע מחוסר הנוחות של בנ"א מהספק. אם מישהו מצליח לעמוד בספק הוא משיג את השלמות האנושית ויהיה בדרגת רבי עקיבא. השלמות האנושית על פי המשפט הזה במורה נבוכים היא לדעת שלא יודעים. להצליח לעמוד במקום הספק.
אל תגידו מים מים – אל תזנקו למסקנות מהירות. אל תחשבו שאתם יודעים שמדובר במים.
מכך אנחנו הופכים את מטרת מורה נבוכים של הרמב"ם, השלמות היא המבוכה עצמה.
הפסיכולוגיה של פרק אל"ב במורה נבוכים: לאדם יש צורך בוודאות. באל"ד הרמב"ם מזכיר את כל הדברים שמרחיקים את האדם מן האמת. אריסטו פותח את מטאפיזיקה באמירה שכל בנ"א שואפים מטבעם לדעת. הרמב"ם מסכים עם זה באל"ד. מה שמכשיל את האמת הוא שהאדם רוצה לדעת עכשיו, רוצה סיפוק מיידי לתשוקה האינטלקטואלית שלו. הצורך במימוש מיידי של תשוקות הוא לא רק בעייה של תשוקות חומריות, אלא גם של רוחניות. גם בפרדס צריך לדחות סיפוקים. הבעייה עם אנשים לדעת הרמב"ם אינה שאין להם תשוקה, אלא שיש להם יותר מדי תשוקה. הם צריכים להרגיע את התשוקה הזו עם דוגמה מהירה. המכשיל את הפילוסופיה הוא התשוקה הפילוסופית עצמה, "עכשיוויזם". הפיתוי הזה נמצא גם ואולי בעיקר בפרדס.
לדעת הרמב"ם שלמותו של רבי עקיבא היא שהוא העז לעמוד במקום הספק. החטא של אלישע בן אבויה הוא חטא הוודאות המוחלטת, שנובע מחוסר היכולת להיות במקום הספק, של הלא יודע. אחר זה כל מי שהתשוקה שלו גדולה מדי והוא לא יכול להרגיע ולרסן אותה, והוא חייב לתת תשובה וודאית עכשיו כי הוא לא יכול לדחות את התשוקה. החטא הזה של בן אבויה אינו רק עוד שורה של מורה נבוכים, אלא במידה רבה ה-שורה של מורה נבוכים של הרמב"ם. במכתב הפותח של מורה נבוכים מוזכר ר' יוסי בן ר' יהודה, התלמיד שאליו כתב הרמב"ם את הספר. הרמב"ם חשד גם במי שכתב לו את מורה נבוכים שהוא יחטא בחטא הזה, וזה מוזכר בפתיחה למורה נבוכים, האגרת אל התלמיד. הוא שואל "שמא תשוקתו גדולה מהשגתו". הוא לא רוצה לחלוק את הסודות, כי הוא מפחד שיש א-סימטריה בין הרצון לבין ההשגות, ואז האדם יהיה כאחר.
כשהרמב"ם אומר את זה לר' יוסי בן ר' יהודה, הוא גם אומר את זה לכל מי שקורא את מורה נבוכים. הרמב"ם רוצה שהקורא לא יפול בכשל של אל"ד, ולא יהיה כמו אל"ב אלישע, אחר. הפרדס עצמו הוא מרחב של פיתויים. בכל לימוד וחקירה יש פיתוי של וודאות, הרצון לחשוב שהגעת לאמת. הרצון להשתחרר ממקום הספק. וודאות או לפסול תאוריה או לאמץ אותה באופן מלא, מה שיוצר הונאה עצמית – עוורון כלפי יתרונות של תאוריה, או עוורון כלפי חסרונות שלה.
הצורך להשהות את השיפוט חוזר על עצמו כל מורה נבוכים של הרמב"ם. הביקורת של הרמב"ם על מי שהקשה עליו קושייה בעניין גן עדן היתה ביקורת אישית ישירה, שהוא מאלה שמעיינים ומתלהבים מהרעיון העולה לראשונה על רוחם. כזה שנכנע לצורך להצמד למחשבה הראשונה. הצורך הזה נובע מהתשוקה לוודאות. מזהים וודאות כבר בתחילת הדרך. אך הוודאות גם חוסמת את המשך התנועה. רק מי שלא נכנע לוודאות יכול להיות במקום התנועה, כי הוא לא מרמה את עצמו שהוא כבר הגיע.
היכולת לעמוד בספק – תנאי לשלמות? כנראה שכך נכון לקרוא, אך הרמב"ם לא אומר שזה תנאי לתנועה אל האמת והשלמות, אלא שזו השלמות עצמה. בכך זה פרק רדיקלי של מורה נבוכים .
