תפישת האדם של הרמב"ם באמצעותה הוא מפרש את כל סתרי התורה מגיעה מאתונה. הפילוסופים היוונים התעניינו במעלה המוסרית של האדם. הם אמרו שהמעלה המוסרית הגדולה ביותר הוא ה"ארטה" – הסגולה הטובה, virtue, איש המעלה, האישיות המוצלחת, הגדולה. האדם הטוב באמת. הפילוסופים היוונים היוונים שואלים:
א) מה נחשב להיות אדם טוב?
ב) איך נהיים אנשים טובים?
כל הדיאלוגים הסוקרטיים עסוקים בשאלה מהי הסגולה הטובה, איך ניתן להגדיר אותה. אך הדיאלוגים הסוקרטיים מסתיימים באפוריאה, תמיד כושלים בנסיון להגדרת המעלה הטובה. כל דיאלוג סוקרטי לא מצליח להגדיר את הסגולה הטובה. זה חומק תמיד או כי משתמשים באותן המילים כדי להגדיר, או שכדי להגדיר משתמשים בדוגמאות, אך הסגולה הטובה אינה הדוגמה שלה. הדיאלוגים הסוקרטיים מתקשים לעבור מהדוגמה לסגולה עצמה. הרעיון הוא שמרגע שאדם מצליח להגדיר את הסגולה הטובה, הוא יהפוך לסגולה הטובה. טרנספורמציה אישיותית שנובעת מתוך הידיעה. הבעייה היחידה היא שמאד קשה להשיג בידיעה את הסגולה הטובה. החיים הטובים הם חיים אינטלקטואליים. מרגע שאדם מצליח לדעת את הטוב, הוא הופך לטוב.
אריסטו לא הסכים עם סוקרטס. כמעט כל האינטואיציות מתעוררות נגד סוקרטס. ייתכן שאדם יידע את הטוב אך לא יהיה טוב. לדוג', רופא מעשן על פי סוקרטס לא יכול להיות רופא טוב. אך לפי אריסטו יכול להיות פיצול בין הידיעה לבין הפעולה של האדם, ולכן ייתכן שהוא רופא טוב.
לפי סוקרטס – לו ידעתיו והייתיו, אם יודעים את הטוב.
לפי אריסטו אדם צריך למצוא דרך לאדם להפוך לטוב אחרי שהוא מגלה מהו הטוב. התשובה שלו, שנשתלת עמוק בתוך הגותו של הרמב"ם, היא שטוב נוצר לא באמצעות ידיעתו אלא באמצעות תרגולו. האנלוגיה הטובה ביותר לאישיות היא הגוף. כדי שאדם יהיה ספורטאי הוא צריך להתאמן. כדי להביא את האישיות לשלמות האדם צריך להתאמן. זה רעיון שפרץ עמוק לתוך הגות הרמב"ם. מוצאים אותו בפרק הרביעי של 8 פרקים ובפרק הראשון של הלכות דעות.
בהבנה הבסיסית של הרמב"ם יש מערכת יחסים אינטואיטיבית בין תכונות לבין פעולות – תכונות מסויימות מיילדות פעולות מסויימות. יש יחסים של הורות בין תכונות לבין פעולות. המבצע מעשי גבורה הוא אדם שיש לו מידה של גבורה. המבצע מעשי נדיבות הוא האדם שיש לו תכונה של נדיבות. פעולות הן ביטויים של תכונות. הרמב"ם אומר שסימן ההיכר לקיום תכונה שמורה על פעולה הוא שקל לאדם לבצע את הפעולה. אדם נדיב אינו אדם שכל הזמן נותן צדקה, אלא שפעולה זו מאד קלה עבורו, כי זה ביטוי של מי שהוא. אדם קמצן הוא לא אדם שלא נותן, אלא אדם שקשה לו לתת, כי זה אינו ביטוי של התכונה שלו, אלא הוא צריך להתעלות על עצמו ולצאת מגדרו כדי לתת.
אם סימן ההיכר לתכונה שהיא של אדם הוא הקלות/הקושי של הפעולה, מה קורה כאשר אדם מבצע פעולה הרבה פעמים? אדם לא נדיב שנותן בפעם המאתיים צדקה מתרגל אליה והיא הופכת לו לקלה. כשזה הופך לקל, זה אומר שזו כבר תכונה של האדם, שהוא מבטא את עצמו באמצעותה. הרמב"ם הפך את מערכת היחסים בין תכונות לבין מעשים. נכון שתכונות יוצרות מעשים אך זה עובד גם הפוך, מעשים יוצרים תכונות. זה ההישג היווני הגדול שהרמב"ם מאמץ, המחשבה הכפולה:
(א) האינטואיציה שההישג הגדול ביותר שיש לאדם, וזוהי היצירה הגדולה ביותר שיש לאדם.
(ב) האישיות נוצרת באמעות הפעולות של האדם. המעשים לא רק נוצרים מהאישיות אלא גם יוצרים אותה. האדם נוצר ע"י סך מעשיו.
זוהי הארה יוונית שהמסורת המערבית לא ירשה אותה. כשהיוונים שאלו מהי הצלחה בחיים, הם הסתכלו על סוג האישיות אותה פיתח האדם במהלך חייו. האדם המערבי רוצה ליצור יצירה גדולה באמצעות האישיות. האדם היווני רואה את האישיות כמטרה עצמה. את הרעיון היווני הזה הרמב"ם ניסה להביא. יש במחשבה זו יסוד יהודי, שאדם נוצר ע"י הפעולות שלו. הרמב"ם זיהה את זה עם רעיון התשובה – יש בכוחו של אדם לברוא את עצמו מחדש. האדם יוצר את מי שהוא ויש לו אחריות על מי שהוא. הרי אם היינו אומרים שהוא לא יכול לשנות את עצמו, לאדם לא היתה אחריות על האישיות שלו.
הרמב"ם לוקח את אריסטו צעד אחד הלאה – אם היצירה הגדולה של אדם היא האישיות שלו, צריך פעולות חוזרות ולא חד-פעמיות כדי לשפר את האישיות שלו. כשאדם נותן צדקה, הוא נתן לעני אוכל, אך גם עשה פעולה על עצמו, שחרר משהו בפעולה האגרנית שלו. העני הוא חשוב, אך האפקט על נותן הצדקה הרבה יותר ארוך טווח.
האגדה האורבנית היא שבאס.אס. ניסו לייצר חיילים אכזריים ע"י כך שהתאמנו קודם על הריגת חתולים. סוקרטס היה מייעץ לאס.אס. ללמד אכזריות ע"י כח של הפנמה, להבין את האכזריות. אריסטו אומר שגם אם מבינים עד הסוף מה זה להיות אכזרי, זה לא יעזור. באס.אס. החיילים גדלו חיות ועל פי האגדה התבקשו להרוג אותן עם סכין. כשועשים פעולה כזו זה קשה מאד, כמעט בלתי אפשרי. אך אחרי שעושים זאת כמה פעמים, לא רק הורגים כמה חתולים אלא גם את הרחמנות שבאדם. האינטואציה האריסטוטלית-רמב"מית היא שמפתחים מידות ע"י אימון. יש משהו באישיות שמשתחרר ונבנה באמצעות המעשים שיוצרים תכונות, ולא רק להיפך.
עירנות לכך תעלה את השאלה: אדם האדם נוצר ע"י מעשיו, במעשים יומיומיים של שגרה, מערכת של פעולות שתרגולם היומיומי יכול להביא להשתלמות מלאה של האדם היא המצוות. הכח התרפויטי של המצוות הוא בכך שאלה מערכת של פעולות שגרתיות שמשתלטות על כל האדם ויוצרות את האישיות של האדם. אין דבר כזה מידה רעה. כל מידה היא טובה כל עוד היא במידה הנכונה. תפקיד התורה להביא את האישיות של האדם לידי איזון. הקבלה התיאוסופית תיאורגית חותרת להביא את האל לידי איזון, ואצל הרמב"ם צריך להביא את האדם לידי איזון.
ממילא אם הגיבור של הרמב"ם הוא הנביא/ המושגח, התורה לא רק מייצרת אידיאל בשבילו אלא גם מעניקה לו את הפרקטיקה, איך מגיעים לשם. על פניו נראה שכל תפישת המצוות של הרמב"ם היא אגוצנטרית, תכליתה של כל התורה היא לתקן את האדם.
