פרק א' של מורה נבוכים לרמב"ם הוא רציונליזם. האינטואיציה הקלאסית אומרת שרק אם זה לא מוכר זה מרגיש קדוש, דתי ובעל ערך. ההנחה הסמוייה של האינטואיציה היא רגשי נחיתות גדולים מאד ביחס לתבונה האנושית – אם אני מבין את זה זה חסר משמעות. כל מועדון שמוכן לקבל אותי אליו, אליו אני לא רוצה ללכת (גראוצ'ו מרקס). אם אני יכול להבין את זה, זה חסר ערך. אנחנו רוצים להיות מחוברים למה שאנחנו לא יכולים להבין.
הרמב"ם מייצר כאן פסיכולוגיה דתית חדשה. מורה נבוכים מתחיל בהבנה שמימוש דתי איננו התעלות מעל האנושיות, אלא מימוש אותה האנושיות עצמה.
האינטואיציה שמה שקונקרטי קיים ושמה שלא קונקרטי לא קיים נובעת מהחושים, החווייה הכי בסיסית של החיים שלנו. אנחנו חווים דברים קונקרטיים. האדם אומר שהעולם כפי שנחווה הוא כל מה שיש. חוויה סנסואלית של החיים. הביוגרפיה שוטפת את המח. מה שיכול לשחרר מהמפגש הסנסואלי עם העולם הוא התבונה, צלם אלוהים. האלוהים שבאדם יכול לשחרר את האדם מהסנסואליות שלו. יש בכך יסוד של גאולה ושחרור החומר, אל האנושיות.
אז למה הרמב"ם מסתיר?
הרמב"ם הוא רציונליסט. אדם רציונלי אומר שהוא מאמין רק בטענות שהוכחו באופן שכלי, גם אם לא רק באופן מופתי, גם דברים שהוכחו באופן סביר. רציונליסט הוא אדם שלא רק מאמין במה שניתן להוכחה, אלא מאמין שהכל ניתן להוכחה. הוא מאמין בכח של השכל. במידה רבה, כפי שניסחו זאת הוגים מודרניים, נכון לומר שהרציונליזם הוא בעצמו אמונה, אמונה בתבונה. אחת הביקורות החשובות של העת החדשה על ימה"ב היא שיש גבולות לתבונה ושהמציאות גדולה מהתבונה. הגיבור של הטענה הזו הוא קאנט. הרמב"ם איננו רציונליסט במובן המלא של המילה, אלא אחד מהראשונים אם לא הראשון שמבין ומעביר ביקורת על התבונה עצמה. יותר משהוא תלמיד של אריסטו הוא מבשר של קאנט. רס"ג למשל הוא רציונליסט דתי, על פיו כל תכני הדת ניתנים להוכחה רציונלית, כולל תחיית המתים, נצחיות הנפש, עוה"ב, גאולה וכו'. רס"ג לא משאיר תוכן דתי שאיננו רציונלי. זה רציונליזם, הכל ניתן להוכחה.
מפרק א' של מורה נבוכים לרמב"ם נשמע שהתבונה היא אלוהית, אלוהים היא שכל, כלומר, הן באותו מישור. התבונה יכולה, לפי הגיון זה, לתפוש את א-להים.
את הידע, לפי הרמב"ם, מעבירים בראשי פרקים. ראש פרקים – ראשית הפרק. התחלת הפרק. ידע אזוטרי בחז"ל לא מסופר בכולו. מעבירים אותו עי"כ שמתחילים אותו. זוהי הפרשנות של הרמב"ם. את ראשי הפרקים מספרים לחכם ומבין מדעתו, שיוכל להשלים את כל הפרק מראש הפרק. טכניקת מסירת הסוד הזו הופכת את התלמיד למורה של עצמו. טכניקת העברת הידע אינה הדרך המערבית של הרצאה פרונטלית, כשיש למרצה גוף ידע אותו צריכים התלמידים לספוג. כשמביאים ראשי פרקים התלמיד מפסיק להיות פסיבי, צריך להיות אקטיבי ולתרגם את רסיסי הידע לדבר הגדול. כך גם עם המורה נבוכים של הרמב"ם. התלמיד לא יכול להיעזר באחרים שכן הבינו. הרמב"ם בסוף ההקדמה למורה נבוכים משביע את הקורא, שאם הוא גילה את הסוד שלא יגלה את זה לאף אחד אחר, זה אינו רצונו. הרמב"ם בעצם מנסה לשלוט באופן שבו מעבירים את הידע שלו. 800 שנה מאז מפרים את השבועה.
מורה נבוכים זה אחד על אחד, אדם מול הרמב"ם. אי אפשר לקבל עזרה, כי כל מי שהבין לכוד בשבועה. את הריאליה הזו ניסה ליצור הרמב"ם. הוא ניסה להיות נאמן למשנה, שאומרת שאין מלמדים מעשה מרכבה אלא ליחיד. המלאכה של פיענוח סודות מורה נבוכים היא להשיב פרקים אלו על אלו, כיוון שראשי הפרקים מפוזרים לכל אורך הספר. לכן את מורה נבוכים א"א לקרוא פרק פרק, כיוון שיש לכל תפישה כזו השלמה גם במקורות אחרים. הספר מובן רק לאור כולו. צריך לקרוא אותו כמה פעמים כדי שתתאפשר הסינכרוניזציה.
הרמב"ם מונה את 7 סוגי הסתירות השונים שקיימות:
החמישית – סתירה ממניעים דידקטיים. בשלבים ראשוניים של הבנה א"א לתת לתלמיד את כל האמת. מכיוון שמתאימים את האמת לתלמיד לעיתים יש סתירות בין גרסאות שונות.
השישית – סתירה פנימית שהסופרים לא מודעים אליה, לא שווה לקרוא את האנשים הלא-קונסיסטנטיים האלה. סתירה שהסופר לא מבין שיש סתירה בספר.
השביעית – סתירה פוליטית. הסופר עושה פעולה כפולה. אומר טענה במקום אחד, טענה הפוכה במקום אחר, ומנסה להסתיר מהקורא שהוא סותר את עצמו. המניע הוא שיש לכותב סוד אותו הוא רוצה להסתיר. מאחורי הסתירות יש סתרים. הרמב"ם מודיע לקורא שהוא עומד לסתור את עצמו מספר פעמים במטרה להסתיר את הסוד מהקורא. זוהי הסתרה אחרת מראשי פרקים. כאן כן מגלים את הסוד, אך במקום אחר סותרים אותו. גם את הסתירות האלה מנסה הרמב"ם להסתיר.
אחרי שמגלים את כל הסתירות, מבינים אותן, ומלקטים אותן, נלכדים בשבועה.
