ברוך שפינוזה
כדי להבין את ברוך (בנדיקט) שפינוזה כדאי להבין לעומק את דקארט משום ששפינוזה מנסה לענות לדקארט ואף להיות יותר "דקארט" ממנו. דקארט מבחין בין הגוף (התפשטות) והנפש (מחשבה). מטרת החיבור של דקארט היא ליצור "מדע חדש". הוא רוצה לבנות פיזיקה שתעסוק רק בגוף ולא תעסוק בתוכן של החומר. כמו כן הוא רוצה להוכיח את הישארות הנפש. הדרך שלו להוכיח זאת היא שהגוף והנפש הם נבדלים אחד מהשני, ואם הגוף לא ישרוד הרי הנפש כן תשרוד הרי היא מובדלת לחלוטין מהגוף. לאחר ההגעה לידיעה של עצמי כדבר חושב, לא נובע מכך שהוא בעל גוף. ההוכחה לקיומו של הגוף שלו היא הרבה יותר ארוכה וקשה. הוא צירך להוכיח לפני כן את קיומו של אלוהים. הוא מגלה בעצמו קודם את היותו חושב, ולאחר מכן הוא מגלה בתוכו אידאה של אלוהים, ולבסוף הוא מגלה את האידאה של ההתפשטות בעצמו. הוא מוכיח שהאידאה של ההתפשטות אכן קיימת היא משום שלא ייתכן שהאל ירמה אותו, שכן האל הוא טוב. כך הוא מוכיח את קיום גופו דרך קיומו של האל.
דבר שני ששפינוזה משתמש בקיומו של האל כדי להוכיחו הוא החיבור בין הגוף והנפש. החיבור עם הגוף הוא ממש התמזגות ולא רק חיבור נקודתי. הדבר היחיד שיכול לחבר בין שני הדברים הנבדלים הללו הוא אלוהים. האידאה הברורה ומובחנת של האיחוד בין גוף לנפש היא שונה משאר האידאות משום שהוא עמל רבות כדי להוכיח את האידאה הזאת.
עד היום זה שנתן את הטון לגבי איחוד גוף ונפש הוא דקארט, למרות שההסבר לא מניח את הדעת. למעשה בעיית הגוף והנפש הוגדרה ע"י דקארט ועד היום אנו דנים בה במושגים אלה.
כאשר יש שני דברים שנראים לנו כנבדלים ואנו לא יודעים איך לחבר אותם, אנחנו יכולים לטעון שאי אפשר לחבר אותם כלל, או שנטען שיש רק דבר אחד ואין כלל הבחנה בין השניים. במילים אחרות, אין יותר מה לדעת על אותו דבר מעבר למה שאנו יודעים עליו, והכל הוא פיזי ואין כלל מנטלי.
כעת נעסוק בשפינוזה. שפינוזה מאוד מעריך דקארט אך הוא לא מוותר לו ותופס אותו במילה. דקארט אומר שהעצם הוא דבר שאינו תלוי בדבר מלבד עצמו. עוד אומר דקארט שיש עצמים שאינם תלויים בדבר מלבד אלוהים. שפינוזה מבין זאת באופן שיש רק דבר אחד שלא תלוי בדבר מלבד עצמו והוא האל. מכך עוד מבין שפינוזה, שכל אידאה ברורה ומובחנת חייב לעבור דרך האידאה של האל. הוא לא אוהב את ההפרדה בין האידאות ובין האל. זהו ההיבט האפיסטמולוגי שלא מתיישב מבחינה אונטולוגית עם דקארט.
שפינוזה אומר שכל מה שיש הוא העצם האינסופי. לדקארט הייתה בעיה להראות איך שני דברים מובחנים יכולים להיות אחד. הבעיה של שפינוזה היא להראות שמה שנראה כדברים מובחנים הוא למעשה אחד. לדעתו לא יכול להיות ריבוי, למרות שנראה לנו בחוויה היום יומית שיש ריבוי.
יש הבדל בין דוקטרינה וצורת ההצגה שלה. שפינוזה היה יכול להציג את הדוקטרינה שלו בדרך אחרת, וזה לא מחייב להחליף דוקטרינה. ההגדרות של שפינוזה כתובות באופן שכל אדם יוכל להסכים איתם.
הגדרה 1 – בסיבת עצמו אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, או את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
הגדרה 2 – סופי בסוגו נקרא דבר שדבר אחר מאותו טבע יכול להגבילו. למשל, גוף נקרא סופי מכיוון שתמיד אנו משיגים גוף אחר גדול ממנו. וכך המחשבה מוגבלת ע"י מחשבה אחרת.
לכאורה הגדרות אלה מסתדרות עם דקארט אך בהגדרה השניה טמון רעיון חזק. דבר סופי הוא מוגבל ע"י דבר אחר מאותו הסוג. הסיבה לכך שדווקא דבר מאותו סוג הוא זה שמגביל אותו. צבע נגמר כאשר הוא מוחלף בצבע אחר ולא כאשר הוא נהיה מלוח או מתוק (כמשל). ההגבלה באה מבחוץ.
הגדרה 3 – בעצם אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו ומושג באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.
הגדרה 4 – בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
ההגדרה של תואר היא לא פשוטה, ויש מחלוקת פרשנית בנוגע להבנת ההגדרה. הנקודה החשובה היא שההגדרה של תואר היא לא ברורה, ויש פרשנויות שונות בנושא זה שהוא מאוד מרכזי בהגותו של שפינוזה.
הגדרה 5 – באופן אני מבין את הפעלות העצם, או את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו גם הוא מושג.
הגדרה 6- באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית.
לא נעסוק כרגע בהגדרות 7 ו-8, משום שהן לא רלוונטיות לדיון כרגע.
האקסיומות
עיקר התפקיד של האקסיומות הוא להסביר מה הקשר בין סיבה להבנה של הסיבה. לכאורה המעמד של אקסיומות הוא שהן לא מצריכות הסבר נוסף, ולכן נרצה להשתמש באקסיומות שיהיו מקובלות כעל הכל.
אקסיומה 1 – כל מה שנמצא, נמצא בתוך עצמו או בתוך זולתו.
האקסיומה הראשונה נראית מובנת ופשוטה, ודקארט היה מסכים איתה.
אקסיומה 2 – מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.
האקסיומה השנייה אומרת שניתן להשיג כל דבר, ולכן מה שלא מושג באמצעות דברים נבדלים ממנו חייב להיות מושג באמצעות עצמו.
אקסיומה 3 – מתוך סיבה נתונה קבועה ומסויימת נובעת בהכרח תולדה. ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסויימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.
האקסיומה השלישית מראה גם היא רעיון רציונליסטי. אם יש סיבה בהכרח נובעת תוצאה, ואם אין סיבה בהכרח לא תהיה תוצאה. אקסיומה זו היא המצע לדטרמיניזם של שפינוזה.
אקסיומה 5 – דברים שאין ביניהם שום דבר במשותף, אי אפשר להבחין אותם זה באמצעות זה, או מושגו של האחד אינו כולל בתוכו את מושגו של האחר.
האקסיומה החמישית היא מאוד חשובה. כאן אנו רואים אי הסכמה מוחלטת בין שפינוזה לדקארט. דרך אחת להבנתה היא הגרעין להבנת הבעיה של דקארט – ההפרדה בין גוף ונפש. לפי דקארט ניתן ללמוד הנפש על הגוף למרות שהם מובחנים אחד מהשני, ואילו שפינוזה אומר שאם הגוף והנפש מובחנים לא ניתן ללמוד מהאחד על השני.
המשפטים
למשפטים 1-14 יש סטטוס מוזר אצל שפינוזה, והוא מבקש שנתייחס אליהם כאילו יש יותר מעצם אחד. כמובן שכבר במשפט 15 אנו רואים שאין יותר מעצם אחד. הוא למעשה מנסה להראות שלא ייתכן ריבוי עצמים במשפטים 1-14, ולא ייתכן שנחשוב בצורה רציונאלית ועדין נחשוב שיש יותר מעצם אחד. הוא מוכיח על דרך השלילה. לכן, "נשחק בכאילו" לאורך משפטים 1-14 ונדמה שאנו חושבים שיש ריבוי עצמים.
