Spheres of justice וולצר
קדימות הטוב לצודק
הקהילתנים מקבלים את קדימות הטוב לצודק, וקדימות התוכן לפרוצדורה, בניגוד לליברל שיאמר שמה שחשוב זה הליך הוגן, זכויות ערעור, עקרונות רכישה והעברה וכו’, ללא קשר לערכים. וולצר עשה עבודה אמפירית ובתור היסטוריון של אידיאות, הוא לקח מקרי דגם מתרבויות שונות בזמן ובמרחב. הוא מסתכל על קהילות שונות ביחס שלהם לצדק בזמן מלחמה, ומראה איך בכל חברה יש הנחות שונות על טיבו של האדם והטיב הפוליטי בחברה בכלל. ומזה נגזרים הסכמים והסדרים שונים של מדינה, מעמד האזרח וכו’. זה בלתי נמנע שתפיסות הצדק שלנו לא תהיינה אוניברסאליות.
מעגלי צדק לא חופפים
בספרו spheres of justice, וולצר מדבר על מעגלי צדק שלא חופפים זה לזה. הוא טוען טענה חתרנית כנגד הפרויקט של תיאורית צדק מקפת. פילוסופים שואפים לתת תיאוריות כוללות, על האמת, הנפש, הרגשות, הפעולה הראויה, הטוב העליון, וגם על הסמכות של הצדק המדיני. וולצר אומר שזה לא מתאים, הוא מאמין בתיאוריות, ברבים. הספר הראשון עוסק בביקורת על רולס, ועקרונות צדק מופשטים. הוא אומר שעקרונות כמו הזדמנות שווה ודאגה לחלשים ביותר, הם יאים לספרות מסוימות. עקרון החירות בא לידי ביטוי בחלוקת כוח פוליטי. בתחומים אחרים, חלוקת משאבים בחינוך, רווחה, זכויות ליוצאי צבא, דיור, זה לא רלוונטי. עניין הזכויות השווה לחירות לא מוסיף לנו הרבה. יתרה מזאת בעקרון ההפרשיות, הוא מתאים לתחומי חלוקה חברתית מסוימים אבל לא לאחרים. וולצר אומר שאי אפשר לצפות אלא לזה שלכל ספרה יהיו עקרונות צדק משלה, אין תיאורית צדק אחת. ברמה התיאורטית יש אינסוף ספירות. אבל, רולס וגם וולצר עוסקים בצדק פוליטי, לא בצדק מוסרי.
דוגמאות לוולצר
עד לפני 150 שנה שאלת הבריאות לא הייתה קשורה לצדק. המדינה או החברה לא סיפקו שרותי בריאות, כי היו מעט מאוד כאלה. שרותי הבריאות הפכו לעניין פוליטי חברתי, כאשר היום לדוגמא סריקת MRI עולה אלפי שקלים, רופא פרטי לא יכול לספק את השרות הזה באופן מסחרי, ואז החברה נכנסת לעניין. אותו הדבר לגבי מחקרים, הקמת בתי חולים, וזה הופך את הבריאות לספרה פוליטית. חינוך זה עניין ערכי, תמיד היא יכלה לעשות מה שהיא עושה כיום, להקים בתי ספר ציבוריים. עד המאה ה-19 זה היה או עניין פרטי, או קשור לכנסייה. החינוך לא נתפס כעניין של החברה, הערכים שהשתנו הובילו לכניסת החינוך לספרה הפוליטית. כנ"ל לגבי גיוס, בעבר זה לא היה עניין של צדק פוליטי. אלו הדוגמאות לגישה של וולצר שצריך לראות את התחום הפוליטי והצדק בתוכו, כעניין תלוי ערכים, מעמדות, תפיסת עולם. במובן הזה תמיד הטוב קודם לפרוצדורה. אבל לא אינסוף ספרות, זה בסוף כן נושא תחום. אפשר להסתכל על משרדי הממשלה כביטוי לספרות- אוצר, חינוך, ספורט, בטחון. במדינות רבות דת זה לא עניין פוליטי ולכן אין משרד. בישראל זו החלטה ערכית שהובילה להקמת משרד זה ולהכניס אותו לספרה של הצדק הפוליטי. לכל ספרה יש צדק משלה, ויש אמות מידה משלה.
השתלטות ספרות
אי צדק מתרחש בכל ספרה וספרה (מונופול) אבל הסכנה האמיתית היא כאשר ספרה אחת משתלטת על האחרות. וולצר אומר שיש עוולות בתוך ספרה מסוימת. לדוגמא, הון ושלטון. הספרה של צדק כלכלי- מה המעמדות, מה השכר, יש שם אולי יתרון לקבוצות מסוימות. הצרה היא שקבוצות המונופול בספרת הכלכלה יתרגמו את היתרון שלהן לספרת השלטון. כוח פוליטי לא מתחלק בצורה שווה בגלל השלטתה על הספרה הפוליטית של הספרה הכלכלית. יש חברות שבהן האליטה של ההשכלה משתלטת על הכוח הפוליטי, ואנו נאמר שגם זו בליעה של ספרה אחת על ידי ספרה אחרת. יש זיקה ישירה בין הכלכלי והחינוכי- אם אנו מרשים חינוך פרטי אנו נותנים לבעלי הכסף יותר ממה שעקרונות הצדק המקוריים רצו לתת להם. הסיכום של וולצר הוא שחברה ליברלית יציבה, למרות שהיא נזילה מבחינת חלוקת עקרונות הצדק, משתנה לאורך ההיסטוריה. אם לא נותנים לחברה לשנות את העקרונות, אז אוכפים עליה דגם, וזה עניין לא צודק. למרות הנזילות הזאת צריך לאפשר הפרדת כוחות. היסוד הליברלי של וולצר הוא הפרדת הספרות, אפילו אם העקרונות ישתנו בתוך כל ספרה. ניתן לכל ספרה להשתלט באופן בלתי תלוי. שתי הספרות המועמדות להשתלטות – הפוליטית והכלכלית.
א. קבוצה שזוכה ברוב פוליטי וקובעת סדרי חלוקה לא רק פוליטיים, אלא גם את תוכן החינוך, ושידורי הטלוויזיה, ואופני החלוקה של הבריאות או המיסוי. הביטוי הקיצוני ביותר יהיה הלאמת הרכוש הפרטי- פלישה של הכוח הפוליטי לצדק הכלכלי.
ב. הון- המועמד המטריד ביותר. ניצול כוח פוליטי לרווח כלכלי, זה הפניית החששות לכיוון הלא נכון. הבעיה היותר חמורה כאזרחים זה לא מה ראש הממשלה קיבל לכיסו הפרטי, אלא איך בצורה סמויה מהעין נכנסים כוחות משפיעים, אפילו במקרה הקיצוני שלנו, מחוץ למדינת ישראל, והם קובעים איך הפוליטיקה תראה. זה יותר חמור משחיתות זו או אחרת של שר מסוים. זה מראה כיצד בעלי הון משתלטים על סדר יום פוליטי, ויש חריגה מההליך הפוליטי הנכון.
המחיר לטיעון של וולצר
לליברליזם של רולס אין דרך להתמודד עם הסכנות. וולצר הוא יותר ריאליסטי ובמובן זה נותן תשובות למקרים מוחשיים.המחיר הוא רלטיביזם- היסוד של אפשרות לרפורמה, לשינוי עקרונות צדק, לזה אין לוולצר כלים תיאורטיים להסביר. אין לו כלים בלתי תלויים בהשקפות האקטואליות של החברה. הליברל יכול לבקר את אי הפרדת הדת מהמדינה על בסיס עקרונות צדק כללים, אבל וולצר יענה שהמדינה מראש נבנתה עם זהות בה הדת משחקת תפקיד אקטואלי. הא לא מפחד שהגדרת הספרות תהיה שונה ממדינה למדינה. אצל האמריקאים אין ספרה בתחום הפוליטי שנקראת דת. המדינה קובעת כשרות, מעוגן בחוק, בארצות הברית אסור למדינה לומר משהו על סמלים דתיים בבתי ספר, במוסדות ציבור. באנגליה, ראש הכנסייה האנגליקנית זה המלך. זה אמנם רק עניין סמלי אבל זה מבטא תפיסה אחרת של הספרה הדתית. וולצר מקבל את זה שיש חברות בהן הדת היא ספרה בתוך הפוליס ויש שלא. הוא חושב שצריך למנוע בכל חברה זה אחרי שקבענו את הספרות ברגע נתון, זה שספרה אחת תשתלט על השנייה.
