הרצון הכללי –volonté générale–הרצון הכללי הוא מין הפשטה, אידיאליזציה של הרצונות של כולנו, אבל זה לא אומר שאם נשאל במשאל עם את האנשים אכן נקבל את הרצון הכללי. אם נשאל אותם נקבל את מה שנקרא "רצון הכלל" שהוא קונטינגנטי ומשתנה. כל מה שסוטה מהאידיאליזציה של "רצון הכלל" נובע מהיותנו יצורים לא די חזקים, אינטליגנטיים ורציונאליים, הפועלים על פי אינטרסים סקטוריאליים ולא כלליים.
רוסו שואף לכך שבבחירות, כל אדם יצביע כשהוא חושב על האינטרס הציבורי, ולא זה הסקטוריאלי והאישי. בסופו של דבר אין לרוסו התנגדות מוחלטת לשלטון הרוב, אבל יש צורך לדאוג שרצון הכלל יהיה קרוב יותר לרצון הכללי (ע"י חשאיות וכו').
מבקריו של רוסו טענו נגדו שהשיטה הזו תגרום לאנשים חזקים לעלות לשלטון כשהם מתיימרים לדעת מהו הטוב הכללי, כדוגמת המלך הפילוסוף של אפלטון. הרבה תפיסות טוטליטריות (חרמש השוויון, סטליניזם, נאציזם, פאשיזם, פול פוט והחמר רוז' וכו’) השתמשו בטיעון הזה של הרצון הכללי-אני לא עושה מה שטוב לי, אני עושה מה שטוב לעם.
בעיה זו מחזירה אותנו לפתרון המציאותי של התבססות על רצון הכלל תוך קבלה מסוימת של האינטרסים הסקטוריאליים, בתקווה שהם יאזנו אלו את אלו.
הכוח הציבורי משמש כערובה לרצון הכללי, בניגוד לרצונו של מונרך-העובדה כי זהו רצון כולם.
השלטון בהתאם לרצון הכללי הוא שלטון חוק-הריבון הוא החוק, ולא נסיך\מלך\שופט. יש כאן דה-פרסונליזציה של השלטון. מדינה דמוקרטית לגיטימית היא זו שבה השלטון הוא שלטון חוק, וכל אחד, גם הנסיך, כפוף לו. כפי שאמר בג"ץ- גם הריבון, המחוקק, כפוף לחוק. זוהי מהותו של הרצון הכללי, שאינו מבטא את רצונו של פרט, כי אם את רצון הכלל.
הדמוקרטיה המודרנית רואה בעיה בתפיסה זו, ולדעת המצדדים בה אין להפשיט אותה מהיסוד הפרטי שבה. הפרטים הם הבסיס.
