מבוא לפילוסופיה פוליטית
כל הזמן אנו מתמודדים עם השאלה מהי הרמה של העקרונות המוסריים ומה הרמה של הפעולות שעושים שלא תמיד עומדים במבחן המוסרי. אנו נוטים לחשוב שהשיקול המדיני מכניס יסוד א- מוסרי, לא ברור שלמדינה יש את אותה הנאמנות, כמו האדם הפרטי, להבטחות שהיא מקיימת. בכיוונים של תורות מידה כמו של אריסטו,קשה לנו לראות במדינה יצור מוסרי, כי לא ברור האם למדינה יש נטיות מוסריות כמו של האדם, והאם יש לה arête?
היוונים כפרו בהבחנה המודרנית בין המדיני למוסרי. גם אפלטון וגם אריסטו אומרים שהטוב של הפרט הוא הטוב של המדינה, אך הטוב של המדינה גדול יותר.
בפילוסופיה הפוליטית יש עיסוק נרחב באנלוגיה שבין הנפש למדינה ובהיררכיה, שלא נוכל לדון בו במסגרת השיעור.
פונקציונאליות– אפלטון מבסס את תורתו על כך. המדינה הראויה היא המדינה שבה כל אדם עושה את שלו, את מה שהוא מוכשר לו מטבעו, ומה שהמדינה מזהה ככישרונו. המדינה מחלקת את התפקידים והתפקודים על פי היכולות המולדות- ergon. כל תורת המשטרים מבוססת על הרעיון שצריך לזהות את המשטר שבו החברה תתפקד בצורה ההרמונית ביותר.
היררכיה של שותפויות- אריסטו מקדיש את החלק הראשון של ספרו פוליטיקה לעניין זה. הוא מדבר על משפחה- מימוש צרכים ביולוגיים אורגניים, כפר- משפחות שמתאגדות יחד כדי למלא תועלת כלכליות, ובסוף מגיעה המדינה (פוליס)- מממשת את התכלית המוסרית של האדם, לעשות את החיים של האדם לחיים טובים. אנו צריכים מדינה כדי שיהיו בתי ספר, תיאטראות, מקדשים דתיים. אצל אריסטו המושג המנחה הוא סולידאריות (זהו מושג חדש), ולכך יש שלוש רמות- משפחתית, סוחרים, פוליטית (העליונה).
בשני המקרים, אנו רואים שההפרדה בין הפרט ובין הכלל היא הפרדה מלאכותית. אי אפשר לתפוש את חיי הפרט היחיד אלא במסגרת מדינית- או שכל אחד צריך לקיים את התפקוד שלו בתוך הגוף הכולל, או שהוא חלק ממערך שותפויות שהעליונה בהן היא הפוליס.
המדינה היא אוטרקית, מתקרב למושג שלנו של "מדינה ריבונית". התלות שלה היא לא תלות מהותית לתפקוד שלה. בעוד שהכפר לא יכול לספק מהותית את מה שהמדינה יכולה לספק.
