Richard Hare – ריצ'רד הייר

Prescriptivism – פרסקרפטיביזם

Richard Hare, פילוסוף אנגלי שהשפעתו ניכרה בשנות ה 50 וה- 60, כתב ספר ב 1952
The Language of Morals שחולל מפנה מעניין בשפת המטה-אתיקה שאותו הגדיר "פרספקטיביזם" (prescriptivism) . בשפה המוסרית יש הרבה יותר יסוד רציונאלי ממה שהאמוטיביסטים וגם מור חשבו. אצל מור הכול נבע מיכולת שכלית בלתי אמצעית לתפוש תכונות. הייר אומר שהיסוד הרציונאלי יכול לחזור אך לא חייב לנבוע בשלמותו מאינטואיציה או נטורליות. הוא מציע את המודל הבא: המוסר הם חוקים של ציווי, הנחיה או המלצה. X הוא טוב. אני נותן לך פעולה, ציווי- עשה את X. אני נותן לך מרשם, כדאי לך, רצוי לך לעשות כמו שאני אומר. אני ממליץ לך לקחת את סוקרטס כמודל בשבילך. במובן הזה פסוקי המוסר הם כמרשם. הם נותנים הנחיה ולא השפעה רגשית. האמוטיביסט אמר שהוא מביע רגש עמוק, אך לא אמר מה לעשות. הייר אומר שהמוסר הוא בעל תפקיד הדרכתי, ציווי, ולא כתפקיד הבעתי. לדוגמא, הבטחות צריך לקיים על פי הציווי המוסרי. אני לא אומר אם לדעתי יש לעשות כן או לא, רק מה שהציווי המוסר אומר לעשות.

יש הבדל בין getting you to do  לבין telling you what to do .  האמוטיביסט ישתמש בגישה הראשונה, כמו בפרסומות. הייר אומר ששפת המוסר תפקידה לומר לך מה לעשות, אך אתה צריך להביא את עצמך. האמוטיביסט ישכנע אותך ללכת לקלפי . הייר ישכנע אותך מהו הפתק הנכון, אך לא ישכנע אותך לעשות כן.

הכללה

גם אצל הייר אין תכונות מוסריות. המרשמים לא מבוססים על מוסר קבוע עולמי. הוא ממשיך את האמוטיביסטים, הוא נון קוגניטיביסט. אין עובדות מוסריות, לא טבעיות ולא לא-טבעיות. בשפת המוסר של הייר פסוקי המוסר דורשים את ההכללה. אם אומרים שסוקרטס טוב, אדם מספיק קרוב אליו גם כן יזכה לתיאור של טוב. מעצם הלוגיקה של השפה המוסרית שיפוטי המוסר כולם צריכים להיות ניתנים להכללה, וצריך להכניס אותם להיסק מוסרי לוגי.

עליך לתת צדקה לעניים

איש זה עני

עלייך לתת צדקה לאיש זה

בניגוד לשיפוטי טעם, יש לנו היסק שהופך את הדיבור לרציונאלי, וזה מה שמבדיל אותו משיח אחר אמוטיביסטי. עקרון הוא מוכלל, אך מה שאנו מציבים כעקרון הוא אמוטיבי. אם מישהו חושב שלהתעלל בילדים קטנים זה דבר טוב, אז נעמיד אותו במבחן ונשאל מה הוא יעשה ביחס לילדיו. ואם הוא חושב שזה מוצדק גם כן, אז את הדיון המוסרי אין לנו לאן לקדם יותר. אדם זה הוא בבחינת פנאט מוסרי, שפועל על פי היסקי המוסר, אך אנו מבחינה אמוטיביסטית נראה זאת כשגוי. לדוגמא, אייכמן בחקירותיו נשאל מה היה עושה אם היה מגלה שאימו יהודיה, הוא השיב, שגם אותה היו צריכים לשלוח להשמדה.

גוברות

השיפוט המוסרי גובר על כל שיקול אחר. לא משנה כלל מה הדעה בכל אחד מן השיקולים. המוסר גובר על הכול- שיקולים כלכליים/פוליטיים/משפחתיים/חברתיים. השיקול המוסרי יגבר על כולם.

לדוגמא, המבחן של אברהם, להקריב את בנו בשל השיקול דתי, ציווי אלוהי לעומת העיקרון מוסרי הגובר ששאוב מהגישה הנורמטיבית. אברהם יודע שהשיקול המוסרי גובר, ולכן הייתה לו התלבטות כה חריפה, אך למרות זאת היו לו שיקולים אחרים שבמקרה זה הכריעו.  גוברות אצל הייר היא תנאי מטה- אתי. אם יש לנו שני שיפוטים מוסריים מתחרים, ואחד גובר על השני בכל מחיר, אז איתרנו את השיקול המוסרי הגבוה יותר. הגוברות היא תנאי חיצוני למוסר.

אפיוני שיפוט מוסרי אצל הייר:

א.       יסוד מרשמי

ב.       הכללה

ג.        גוברות

חסרון של Prescriptivism

א.       יש עמדה פורמליסטית לחלוטין, לא אומרת דבר על התוכן של השיפוט המוסרי.

ב.       גם אנשים נלוזים, פוגעים, מנוולים יכולים להיות מוסריים. למאפיה יש מוסר חזק יותר מנורמות מוסריות אצל כלל האוכלוסייה . לא מספיק האפיון הפורמאלי, צריך גם אפיון תוכני.

תורת המידות והמדינה – סיכום