Emotivism – expressivism
Stevenson, Ayer, כתבו ספרים בולטים בנושא.
המהפכה הגדולה הייתה ביחס לריאליות ואובייקטיביות של הטוב. תכונות טבעיות הן ממשיות, אבל כל השפה המוסרית כולה פרי הרגש שלנו. השפה המוסרית איננה מתארת תכונות ממשיות בעולם אלא היא שפה של רגש.
תפישה שמבטאת את היחס אל סוקרטס בדיבור, לא קשור ליחס שלי, אלא לתכונות כלפיו. לרוב יש קשר, אך על פי אייר, לא בהכרח. שיפוט מוסרי הוא כל כולו הבעה ריאקציה בלתי אמצעית של האדם כלפי התופעה. זה כמו לצעוק "איכס" ,"היטלר הוא רע" ,אני רק מתאר את היחס אליו לא את האדם עצמו. ככל שהשפה המוסרית נעשית עשירה יותר, צריך להשתמש במושגים מורכבים יותר . זהו אמוטיביזם קיצוני. תפישה זאת לא הייתה מקובלת אלא קיבלה ביטוי מתוחכם יותר אצל סטיבנסון, שאמר שבכל טענה מוסרית יש לנו מרכיב תיאורי ומרכיב הערכתי-פיגורטיבי. המרכיב התיאורי מספר לנו מה היה, ויש לתיאור יסוד נוסף (pro/con-attitude)-איך אני מתייחס למעשיו. סוקרטס שתה רעל- ואני מתייחס לזה בהערכה (חיובית או שלילית).
ניתוחו של סטיבנסון הסתמך על ההבחנה בין האמונות (beliefs)-הידע לגבי מה שהיה, והגישה (attitude)-היחס שלי מול זה.
מי שאוהב חומוס אל מול מי ששונא חומוס- הויכוח בינם הוא לא על מהותו של החומוס (belief) כי אם על הגישה כלפיו.
לדעת סטיבנסון, לעיתים המחלוקת המוסרית עומדת על מחלוקת בתיאור המרכיב התיאורי, חוסר הסכמה על העובדות (הכוללת בחובן גם את התחזיות לעתיד). ויכוח כזה הוא לא ויכוח מוסרי על ערכים, לעיתים הויכוח הוא על עצם העובדות עצמן.
סטבינסון מתעלם מהשאלה הפתוחה-זה לא רלוונטי בכלל מבחינתו-מכיוון שהכול תלוי שיפוט של אדם מסוים, לא צריך להסביר. "אין מה להסביר על ריח של מיץ גויאבה- זה פשוט דוחה!" (פרופ' דוד הד)
חסרונות האימוטיבזים ברורים-הם מנטרלים לחלוטין את כל מהות הדיון על המוסר. המוסר הופך להיות משהו לא רציונאלי, שאין לאף צד יכולת להביא טיעונים שיאששו את טענתו.
סטיבנסון טוען שכשאנחנו מתווכחים על ערך מסוים, אין לנו נימוקים, אנו רק מנסה לשדל את האדם האחר לעשות כמה שאנחנו רואים כנכון. אין שכנוע, יש רק שידול. זו מחשבה מעט עצובה, ומחיר כבד מדי לשלם, ביטול מוחלט של כל המעשים שלנו, השקפותינו והתיאוריות שלנו, והפיכתם לשידול ותו לא.
אמוטיביזם
הידיעה המוסרית אצל מור איננה סטנדרטית כי היא לא דומה לידיעה של תופעות טבעיות. זו ידיעה שהוא קורה לה אינטואיציה שהיא ידיעה אל טבעית של ההכרה.
האמוטיביזם שייך לתפישה שנקראת גם non-cognitivism. להווייתם של האמוטיביסטים, אין שום יסוד קוגניטיבי הבא לידי ביטוי בשיפוטים המוסריים.
האמוטיביסטים לא מדברים על תכונות טבעיות. הטוב הוא אינו תכונה טבעית או לא-טבעית, הוא בסך הכול עמדה, תחושה, הרגשה לגביי אובייקט. אנו לא מתארים שום דבר במציאות כאשר אנחנו מדברים על משהו כטוב או כרע. בעולם הנון-קוגניטיביסטי, נשאלת השאלה מה התוקף של שיפוטים מוסריים. הם לא יכולים לטעון ששיפוטי המוסר הם אמיתיים או שקריים, כי הם לא מתארים דבר, אלא מהווים תיאור של העולם.
קונוונציות
אייר ( Ayre) אומר כי תיאוריי המוסר חסרים כל תוקף מעבר לרגש הסובייקטיבי. יש אמוטיביסטים, שיגידו שאומנם אין לשיפוטי המוסר תוקף של אמת אך יש להם תוקף של קונוונציה. המערכת המוסרית של כל חברה וחברה מארגנת את העמדות בצורה שלפחות התוקף שלה הוא קונבנציונאלי. קונוונציה אומרת כי צריך לעשות משהו, אך לא מתייחסת לתוקף האמת. נוסעים בצד ימין, זה תאור מציאות, זו קונוונציה. אולם, כדור הארץ סובב סביב השמש זו אמת. לבקבוק בעברית קוראים בקבוק, אין שום תופעה שקושרת את המושג לאמת.
האמוטיביסטים טוענים שגם קונוונציות מתגבשות סביב מוסר רווח. כמו שטעם ספרותי מתגבש סביב דעות של קהילה מסוימת, או של מבקר ספרות אחד.
ביקורת כלפי אמוטיביסטים
א. שפת שידול– לומר ששפת המוסר היא שפת שידול, כמו שפת הפרסומת, חורגת מהתיאור של השיפוט המוסרי. לא עושה צדק עם העובדה שהשפה המוסרית הוא עניין של העברת דעות ונימוקים, ולא רק עניין רגשי שיכול להיקנות בשידול.
ב. שימושי מוסר בשפה– לא עושה צדק עם רוב המקרים שבהם משתמשים במוסר. במוסר הרבה פעמים מדברים בשפה המוסרית בלי לחוות דעה ובלי לנסות לשכנע את השני. מה שאנו מחפשים דרך הדיון המוסרי זה מה אנו צריכים להרגיש לגבי נושא מסוים, ולכן לא נראה הגיוני שאנו באים מראש עם רגש מוצק. השפה המוסרית עושה שימוש הרבה יותר רחב בדיבור מאשר רק לחוות טעם. טיעון מוסרי דן באופן כולל ולא רק בטעם ספציפי. לפעמים הצד שני כבר מסכים איתנו ואנו רק מחפשים יחד את הנימוקים הטובים יותר. לפעמים חשוב להביע שיקולים מוסריים גם אם ידוע שהצד השני לא יסכים ולא ישנה את דעתו.
ג. ההצלחה של שיפוט מוסרי- בניגוד לאמוטיביסטים, יש תחושה חזקה שההצלחה של הבעת שיפוט מוסרי איננה תלויה רק במידת ההצלחה הממשית להביא לשינוי אצל השני. בניגוד ליחצנות, אין ספק שקריטריון התקף היחיד של פרסומת זה אם היא מצליחה להעלות את היקף המכירות של המוצר. במוסר קשה לראות זאת כך. יש תוקף שהוא בלתי תלוי במידת ההצלחה של שינוי העמדות.
