תיאוריה ביקורתית: אידיאליזם ומטריאליזם

תיאוריה ביקורתית:

אידאליזם ומטריאליזם

• ניתן לחלק תיאוריות על ספקטרום אשר נע בין אידיאליזם ומטריאליזם. מרקס ראה עצמו כתלמידו של הגל שהינו הדוגמא לאידיאליזם. עם זאת, מרקס הוא הדוגמא למטריאליזם. הקריטריון שמבדיל בין אידיאליזם ומטריאליזם הוא שאלת הסיבתיות בהיסטוריה. מה יוצר שינוי בחברה האנושית? רעיונות (אידאליזם) מול כוחות חומריים (מטריאליזם)- אצל מרקס, אינטרסים כלכליים.
• הגל: הגל מציע תורה פילוסופית שלמה (של ההכרה, הדת, ההיסטוריה, האתיקה וכו), תורה הוליסטית. הגל הוא אידאליסט, בעיניו מה שמשנה את ההיסטוריה זה רעיונות (ההיסטוריה היא רעיון בעצמה). ההיסטוריה היא של הרוח (Geiste) שכן היא מכוללת שינויים בעולמם של בני האדם. לבני האדם יש היסטוריה שכן יש להם הכשרה, זאת בניגוד לחיות. האדם הוא יצור רפלקטיבי, הוא פועל אך גם חושב על פעילותו ולפיכך הוא מסוגל לשנות את פעילותו מכוח המחשבה (ממסקנות המחשבה…).
• היסטוריציזם: עד הגל כל פילוסוף שהציג את משנתו היה צריך להסביר מדוע הפילוסופים שקדמו לו טעו. הגל לא טוען שהפילוסופים שלפניו טעו, תולדות הפילוסופיה הן תולדות רעיונות בהקשרם. הפילוסוף הגדול איננו מבטא את ה-אמת אלא הוא מבטא את האמת של זמנו. פילוסופיה היא ביטוי של רוח הזמן. עמדה זו נקראת "היסטוריציזם". על פי הפילוסופיה של הגל אנו לא שואלים אם הרעיונות נכונים באופן מופשט אבסולוטי ואוניברסאלי אלא האם הרעיונות נכונים בזמנם, האם הם מבטאים את זמנם.
• התהליך הדיאלקטי: כאשר דוגלים בעמדה לפיה הפילוסופיה נכונה בזמנה, קמה אנטי-תזה שאומרת שאם הפילוסופיה מבטאת את זמנה בלבד משהו חסר. האנטי-תזה מבטלת את התזה, שלילה של התזה, היא לא מקבילה אליה. כאשר יש התנגשות בין התזה והאנטי-תזה נוצרת סינתזה, זה מבטא עלייה למשהו גבוה יותר תוך שילוב של שני דברים. זה התהליך הדיאלקטי, דבר ושלילתו אשר יוצרים אמת גבוהה יותר. זה התהליך שקרה עד הגל אך זה תהליך טלאולוגי שכן כל תזה גבוהה יותר מהתזה הקודמת ומכילה אלמנטים נוספים. על כן, לבסוף מגיעים למה שהגל כינה- האמת האבסולוטית, הלא יחסית אשר נובעת מזמנה אך מקיפה את הכל. הפילוסופיה שלו לטענתו היא האמת האבסולוטית משום שהיא מכילה בתוכה את כל תולדות הפילוסופיה. היא לא מצמיחה אנטי-תזה כי היא מכילה את הכל.
• הפילוסופיה של הדת של הגל: תולדות הדת מקבילות לתולדות הפילוסופיה אך הדת היא הגרסה הפופולארית והפורמטיבית של הפילוסופיה (שהיא עניינה של המשכילים בלבד). רוח הזמן (Zeitgeist) שהפילוסופיה מבטאת, מתבטאת אצל ההמונים בדמות הדת. הדת היא השתקפות של רוח העולם. תולדות העולם הם תולדות השתנות הרוח של העולם. רוח העולם מבינה את עצמה- זו המשמעות של להגיע לאמת האבסולוטית.
• כיצד מתפתחת הדת? הדת היוונית והפגאנית הייתה דת שביטאה את רוח העולם החושי של בני הזמן שבו האסתטי והחושי היו במרכז רוח הזמן. הדת הזו לא הצליחה להכיל את הצדדים היותר רוחניים של הקיום האנושי. כאנטי-תזה צמח המונותיאיזם היהודי (היפוך מוחלט) המתעלם מהתשוקות, הרגשי והאסתטי ומציב דת אבסטרקטית של חוקים. מוסר חקוק- היפוך דיאלקטי של האלילות היוונית. רוח העולם החדשה, כפי שבאה לידי ביטוי בדת היהודית לא מצליחה להסביר את קיומו הפיזי של האדם בעולם ועל כן עולים מדרגה לדת הנוצרית שהיא דת האהבה בה מגולמות גם התשוקות וגם החוקים. הזרם הפרוטסטנטי הוא בעיני הגל האמת האבסולוטית.
• האדון והעבד: הדיאלקטיקה של האדון והעבד טוענת שמצב העבדות והאדנות הם לא מצבים שיכולים להתקיים משום שיש בהם דינמיקה פנימית אשר ממוטטת אותם. האדון והעבד תלויים זה בזה דיאלקטית. לא יכול להיות אדון בלי שיש לו עבד ולכן האדנות תלויה בעבדות. מה פירוש האדנות וכיצד היא נובעת מהעבדות? האדנות נובעת מהעבדות משום שהאדון פוגע בסובייקטיביות של העבד. מה שמכונן את האדנות הוא שרצון האדנות מכופף את רצון העבד. תהליך הנגיסה ברצון הזולת מכונן את האדנות. עם זאת, האדנות תלויה בהכרתו של העבד. זה לא יציב כי בכל פעולה שבה האדון מכפיף את העבד לרצונו הוא גורע מהאנושיות של העבד (האוטונומיה של הרצון של העבד). כל פגיעה באוטונומיות של העבד מובילה לכך שמידת ההכרה שיכול לתת העבד לאדון קטנה.
• מרקס: חושב גם הוא במונחים דיאלקטים. הפך את הגל על ראשו משום שבעוד הגל חושב שתולדות המין האנושי זה תולדות הרוח בעיני מרקס תולדות המין האנושי הם יחסי הייצור, ההסדרים הכלכליים על פיהם האדם מארגן את היצור. על פי מרקס האדם הוא הומופאבר, אדם עובד. משמעות האנושיות היא היותנו אנשים עובדים. מרקס הוא היסטוריציסט כמו הגל- רעיונות צריכים להיבדק בהקשרם אך הרעיונות פחות חשובים, מה שחשוב הוא יחסי הייצור.
• הקיום האנושי: נביעה הכרחית בין 4 רמות שונות של הקיום האנושי. אמצעי הייצור קובעים הכל => יחסי הייצור (הארגון החברתי של העבודה) => סדר פוליטי (מבנה חוקי מסוים של המדינה, מבנה שלטוני שתפקידו לעגן חוקית ופוליטית את יחסי הייצור הנובעים מאמצעי הייצור) => מבנה העל (רעיונות- פילוסופיה, דת). הרעיונות הם סרח עודף שמתרץ את הסדר הפוליטי, ההצדקה בדיעבד של הסדר הפוליטי- אופיום להמונים (אצל הגל שלב זה היה המניע). איפה השינוי ההיסטורי אם כל שלב מקבע את קודמו? המפתח על פי מרקס הוא כי האדם היצרני משנה את סביבתו. בכך שאנחנו עובדים אנחנו משנים את הסביבה וכאשר אנחנו משנים את התשתית החומרית של הכל משתנים בהדרגה אמצעי הייצור ואז יחסי הייצור, הסדר הפוליטי ובדיעבד הרעיונות באמצעותם אנחנו מצדיקים את הסדר הפוליטי.
• ההיסטוריה האנושית: תפיסה פרוגרסיבית בה אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה וטוענים כי לכולם אותה היסטוריה- לכן המרקסיסטים טענו כי הם יכולים לחזות את העתיד.

v  השלב הראשון בהיסטוריה- קומוניזם פרמיטיבי: שלב שבו אין רכוש פרטי. כולם עובדים את האדמה ונהנים מפריה. מצב לא יציב כי בהדרגה מתוך ארגון היצור יש מי שמגדיל את הנחלות ומוביל לשיטה הפיאודלית בה יש בעלות.

v  השלב השני- המשטר הפיאודלי: מחזיק כ-2000 שנה. המשטר משתנה כי נוצר שינוי באמצעי הייצור שהולך ומתייעל. הכלכלה של העולם הפיאודלי – עולם של בארטרים. תמורת פרה נקבל חיטה. האחוזה אמורה לספק לאציל את כל צרכיהם וצרכיו ולכן זהו משק אוטרקי- צריך לגדל ירקות ולולים וכו'. המשק האוטרקי לא יכול להיות מושלם לעולם, לא בכל מקום תוכל לגדל חיטה ולכן יגדלו משהו אחר שיהיה בעודף (לדוגמא כבשים). מהעודף ניתן לסחור. כל אחד מגדל כפי צורכו אך ככל שהיצור מתייעל (בתהליך הדרגתי) נוצרת יכולת לייצר יותר מהצריכה העצמית ואז ניתן לסחור. כך מתחילה גם ההתמחות- העדפה לגדל משהו שיש בו יתרון יחסי (לדוג כבשים על ההר במקום חיטה) ונכנס "כסף"- סחורה. משתמשים בכסף כדי לסחור. ככל שכלכלת הבארטרים מתפתחת מתפתח הצורך לסחור על פני אזורים ג"ג גדולים יותר, נעשה קושי להעביר סחורות כבדות. במקום להוביל פרות סוחרים בסחורה שיותר קל להעביר- כסף. הזהב מצומצם בגודלו ועמיד לאורך זמן (בניגוד לפרות כבדות ועגבניות שמתקלקלות). התפתחות כלכלת הבארטרים והכסף מוביל להתפתחות הערים. במקום לנסוע עד לאחוזתו של בעל החיטה מקיימים "שוק" בו כל מי שיש לו להציע משהו כתוצאה מכלכלת הבארטר מציע את מרכולתו. כולם מגיעים ל"שוק" בו ניתן לקנות באמצעות משהו אחד שמייצרים את כל שאר הצרכים. ככל שהשוק מתפתח צומחות הערים- המקום בו כולם נפגשים למטרות מסחר. כאשר העיר והכסף מתפתחים נולד עולם חדש של השקעות. כתוצאה מהתפתחות הכלכלה יש בעצם מעמד שהולך ומתעשר ויש לו כסף ולא רק עודפי יצור- כסף שיכול לשמש להשקעות. ואז צומחות חברות ובנקים. הבנקים יכולים לתת אשראי, קרדיט כמידת האמון שיש באפשרותך להחזיר את ההלוואה. הבנקים הופכים לכוח שיש להכיר בו… המלך שרוצה לצאת למלחמה צריך לגייס כספים ולפתע אציל שלא היה לו כל כוח לפני כן אבל יש לו כסף הופך לחלק מהיכולת לצאת למלחמה. אמצעי הייצור הראשי משתנה והופך מאדמה להון.

v  השלב השלישי- קפיטליזם: הון, חברות, ערים ובורסה מובילים ליחסי יצור חדשים ולכלכלה שונה המבוססת על יחסי עובד מעביד. העובד רשאי ללכת והמעביד לא חייב כלום לעובד למעט שכר על עבודה. זה בניגוד לאריסים שהאצילים היו צריכים לדאוג להם בכל ימי חייהם. הכח עובר מהאצולה לבורגנות והבורגנות מפילה את המלוכה ומייצרת מדינה בדמותה- מדינה בורגנית. נוצר לדוג' שוויון בפני החוק, אך זהו רק שוויון פורמאלי (כולם לכאורה שווים בפני החוק). בפועל, חוק המדינה הבורגנית מגן על הרכוש הפרטי ויוצר אי שוויון כי מי שאין לו בעלות על אמצעי הייצור הוא משועבד. החופש הוא פורמאלי בלבד. הניצול הופך להיות ניצול כלכלי טהור על בסיס יחסי היצור החדשים. "זכותם של העניים לגור מתחת לגשר". יש כאן קיבוע של החלוקה הלא שוויונית. החוק בנוי כך שהרכוש לא יילקח מבעלי הרכוש. תיאוריית הזכויות הטבעיות של ג'ון לוק יוצרת שוויון פורמאלי ומאפשרת ניצול ממשי. עם זאת, כל עוד מתקיים ניצול כלכלי מרקס טוען שיהיה גורם שלא ייתן לזה להמשיך להתקיים. כלומר, המצב הקפיטליסטי איננו יציב. כמו כן, הקפיטליזם אינו יציב שכן הקפיטליזם שעולה בהתחלה הוא של יצור זעיר, השקעות הון בינוניות, זאת כאשר בשוק החופשי יש יתרון לגודל. רוזוולט אמר כי "הבעיה עם השוק החופשי היא שהוא פוגע בשוק החופשי". מרקס טוען כי בעקבות חוסר היציבות של הקפיטליזם תקום אנטי תזה ומתוך הסינתזה יקום הקומוניזם או הסוציאליזם. זה המצב של ההרמוניה השלמה בה יעלמו התזה והאנטי-תזה כי אין ניצול. זה סוף ההיסטוריה ולכן גם הגאולה.

ראה גם: המטריאליזם ההיסטורי של קרל מרקס

תיאוריה ביקורתית – סיכום