האנשים שעסקו בסוף המאה ה-19 או ראשית המה ה-20 בפילוסופיה של מדעי החברה היו עסוקים בשאלה אחת יסודית שממשיכים לעסוק בה- הניסיון לתת דיאגנוזה על החיים המודרניים. לא מדברים על חברה מופשטת, אלא ספציפית ומודרנית. זה מתאפיין בבחירת הנושאים. ובר מתעניין במדע, בירוקרטיה, תהליכי רציונאליזציה, פוליטיקה במובנה המודרני הממוסד. דורקהיים ומרקס מתאפיינים בדעות השונות של חלוקת העבודה, קפיטליזם, ניכור וניצול.
"רוח הקפיטליזם והאתוס הפרוטסטנטי". אחד הטקסטים החשובים אולי ביותר של ובר, הוא טקסט ידוע וחשוב שנקרא "רוח הקפיטליזם והאתוס הפרוטסטנטי". הטקסט נגיש גם בעברית והוא תיאור היסטורי מרתק של עליית הקפיטליזם וקושר אותו לא להיסטוריה המטריאלית של הפיאודליזם אלא קושר אותו להתפתחות רוחנית במסגרת התיאולוגיה הנוצרית. פרדסטינציה- גורלו של אדם לגאולה או לא נקבע מראש טרם לידתו של האדם, ולכאורה נראה שהחיים הפעלתניים של הקפיטליזם לא מתאימים לסוג כזה של פטליזם. ובר מציעה לראות בקפיטליזם את ניסיונותיו של האדם להוכיח לעצמו שהוא נבחר, שהוא בין אלה שזכו לגאולה. הגאולה אינדיבידואלית והדברים שאתה זוכה בהם בחיי היום יום אינם דברים שאתה אמור ליהנות מהם, ואתה משקיע אותם מחדש כדי לקבל עדות נוספת. הרעיון הזה של עשיית הון ולהמשיך לעשות אותו, לא כדי להגדיל את העושר במובן החומרי, אלא כדי שזה יהיה ביטוי למשהו שהוא רוחני. המחלוקת כאן עם מרקס, במתודה של מדעי החברה, היא עצומה. האלמנטים האידיאיים הרוחניים מתפקדים כחלק מהותי מהתופעה החברתית. בסוף החקירה הוא מתפיט ואומר שלאנשי ראשית הפרוטסטנטיות האתוס הקפיטליסטי היה כמו גלימה של נזיר: גם ביטוי למסירות הדתית, וגם אפשר להסיר אותה. בחלוף השנים, כשזה הלך והשתרש, גלימת הנזיר הפכה לכלוב ברזל. תופעות חברתיות מתחילות מתוך הרבה מאוד פעמים מאבקים אידיאיים שאין להם ממשות חברתית. הם נמצאים כאופציה. אבל, כשהם משתרשים במוסדות הקיימים אנשים עושים אותם כבר מבלי לדעת מדוע הם עושים אותם. הקפיטליסט היום עושה זאת כי הוא נמצא בתוך כלוב הברזל, לא בגלל הגאולה. העולם המודרני, שובר מדבר עליו, הולך והופך יותר לעולם טול נשמה, שבו אנשים עושים דברים לא כביטוי למחויבות עמוקה אלא כחלק מתהליכים בירוקרטים שאין ליחיד שליטה או משמעות. בתוך ההקשר הזה, ובר מעלה את השאלה בפני סטודנטים גרמניים ב 1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה– מהו הייעוד של המקצוע המדעי? וכעבור כשנה אחר כך הוא מעלה את השאלה "מהו הייעוד של המקצוע הפוליטי?" למה הקשר חשוב, כי זה נעשה בתוך הקשר שעוין מאוד את הפוליטיקה והבירוקרטיה, כאשר הרבה חושבים שאין בכך אפשרות להגשמה עצמית.
ההוגים הראשונים האלה רואים את המודרניות כסוג של שטן שפגע באלמנטים יסודיים של רקמת החיים האנושית, אבל אי אפשר להתעלם מכך, ואת זה הם רוצים לחקור.
ובר אומר שמדע הוא לא כל הסיפור, ברמה של הבנה פוליטית, אבל גם מנקודת המבט הפנימית של מדע. המדע מסייג את עצמו מתוך הבנה הפנימית שלו את עצמו כעוסק בעובדות ולא ערכים. המדע מסייג את מה שהמדע יכול לעשות. אם מישהו רוצה לקחת את המוסד הזה, ומתוך התחושה האישית שיש לו, והוא רוצה לבטל זאת על ידי שהוא עושה מדע, אבל לא בדרך ההיא, אלא עושה מדע כנביא, הוא לא משנה שום דבר. הם כולם חווים באופן חזק את זה שהיה קלקול נורא בחיים האנושיים. אבל, אי אפשר לתקן אותו על ידי חזרה באופן מזויף לחיים שלא קיימים.
חיי קהילה– האנונימיות של החיים המודרניים. כל אותם פרופסורים שמנסים בקתדרה לייצר קהילה, הם חיים בזיו, כי הם בחיים לא יוכלו לייצר קהילה מתוך חוויה דתית משותפת.
התנאים החיצוניים והתפיסה הפנימית למדע
הוא מדבר על הבדלים בין מערכת גרמנית לאמריקאית בנוגע למבנה שכר וכ'. אבל אחר כך הוא עובר לדבר על התפיסה הפנימית. טיילור יאמר שבמדעי הטבע יש רק תנאים חיצוניים ובמדעי החברה יש גם תפיסה פנימית. ובר מדגיש את העובדה שהתנאים החיצוניים של המדע בגרמניה ובארה"ב שונים מאוד. האם מזה מסיקים שמדובר בשתי תופעות שונות או באותה תופעה עם ביטויים שונים?
ובר שואל מהו ייעודו של המדען (במאמר אחר שואל מהו ייעודו של הפוליטיקאי). זה בתוך הקשר עויין לביורוקרטיה ולמדע (צעירים שונאים את המדע כי בדיוק גתה). הדעה הרווחת הצעירה היא שלעיסוקים האלה אין באמת משמעות בדרך להגשמה עצמית.
ובר אומר שמדע הוא לא כל הסיפור. זה חשוב (גם פוליטית כי זה אומר שלא כל הכרעה פוליטית היא מדעית). ובר אומר שמדע הוא לא כל הסיפור גם מנקודת המבט הפנימית של מדע – הוא מסייג את עצמו מתוך הבנתו הפנימית את עצמו (כעוסק בעובדות ולא בערכים).
המדע לא טוען להיות יכול לעשות הכל מעצם ההגדרה שלו.
אם מישהו רוצה לפרק את מוסד המדע (בטענה שהוא מרקיב את הרוח האנושית) על ידי עשיית "מדע מזוייף" (נביאים) אז הוא לא משנה כלום. הוא לא מביא בחזרה איזושהיא רוח, אלא רק ממוטט את המדע. אי אפשר לתקן את מה שהתקלקל על ידי זיוף של חזרה לחיים שכבר אי אפשר לחזור אליהם. אפשר רק לזוז קדימה.
מספר מימדים של מודרניות:
- ·חוויית החיים הטרום-מדעית הייתה חויה מעגלית (מחזורית). אין אינסוף. זיקת הזמן היא ממש אחרת. אחת המשמעויות של רציונליזציה (בתפקידים ציבוריים) היא שהפנים הם תמיד אל העתיד ושעושים מאמצים לצפות את אותו עתיד.
- ·מעמד הקהילה – החווייה הדתית יצרה פעם קהילה. המודרניות פירקה את זה (אינדיבידואליזם) ואי אפשר לחזור אחורה.
באבחנה הזאת יש כוח כי זה מאוד מדוייק.
ובר מראה איך יש בהישג המדעי משהו אבסורדי כי מטרתו להיות מיושן. הוא רוצה שיתקדמו הלאה וישדרגו אותו. זה ההבדל בין מדע ואומנות. מדע נרתם לתהליך הקדמה. זה אומר שכל צעד מבוטל ברגע שעושים את הצעד הבא.
נסתכל במתודה: ובר שואל את עצמו מהי מהותו של המדע. הוא כמובן לא יכול לתת תשובה ישירה (כי זה קל מדי). הוא בודק את הקשר בין מדע ואומנות כדי להבין איך זה נבדל. הטענה שהמדע הוא מכני והאומנות היא יצירה לא קבילה (כי יש במדע יצירתיות). בכל פרקטיקה משמעותית יש לטענתו. במקום האבחנה הזאת הוא מציע את מבחן הגיוס לקדמה. מבחן האומנות הוא לא עד כמה היא גייסה את עצמה לטובת הקדימה. החידוש הוא לא העיקר באומנות (או לא ראוי שכך יהיה. אולי מטרתה לבטא את שצריך לבטא).
· זאת הפרדה אנכרוניסטית כי דה וינצ'י לא תמיד הבדיל בין לצייר ציור ולחקור אדם.
ובר מנסה לזהות התפתחות היסטורית ואת ההבדל בין מדע ואומנות. זה נכון שלאונרדו היה גם וגם. אבל זה לא מקרי – כי דה-וינצ'י היה מבשר המודרניות. אנחנו היום חושבים בקטגוריות מודרניות. וכאן במודרנה מבחינים בין שתי הפרקטיקות.
עוד על המתודה של ובר:
ובר מציג מתח בין "התנאים החיצוניים" ובין התפישה הפנימית של מדע.
ובר מדגיש כי התנאים החיצוניים של מדע בגרמניה ובארה"ב שונים מאוד. האם ניתן להסיק מכך שמדובר בשתי תופעות שונות או באותה תופעה בביטויים שונים?
התשובה של ובר קשורה לכל זה. כי כולנו יודעים מה זה מדע ועכשיו אנחנו מנסים לדבר על חשיפת הייעוד הפנימי של המדע ועל איך ארה"ב זה מחורבן. אנחנו מדברים על אותו "זה" ומנסין להבין איפה רואים אותו טוב יותר.
ברור שהתפישה הפנימית היא לא אוטונומית – אם התנאים החיצוניים לא יאפשרו את ביטויה, אז הפרקטיקה תשנה או תעלם.
כלומר, ההפרדה של ובר היא לא דיכוטומית והוא יודע את זה.
התפישה הפנימית מושפעת מהתנאים החיצוניים ומשפיעה עליהם. זה הדדי.
מה זה ה"זה"? (מהי התפישה הפנימית של המדע)
ניתקנו בין המדע ובין מה שנותן מוטיבציה לעשיית מדע.
· העובדה שאנשים לא יכולים לנתק בין עמדותיהם ופעלם לא אומר שלא ראוי שכך יהיה. ובר יודע שהדרישה היא בלתי אפשרית, אבל לשם צריך לשאוף. כדי שהטענה נגד ובר (שאומרת שאי אפשר להפריד בין מדע ומדען) תהיה תקפה צריך להניח הנחה נורמטיבית (שמה שבלתי אפשרי הוא לא מושא ראוי לשאיפה. ההנחה הפרגמטיסטית).
מה המשמעות בזיהוי המימד הפנימי של הפעילות המדעית?
להבין משמעויות פנימיות (של מדע, פוליטיקה, וביורוקרטיה כו') זה להבין אותם כמובחנים. זה לא אלמנטרי יש שיטענו שהכל פוליטי, כלומר, שכל הדברים האלה נשלטים על ידי עקרונות זהים (כוח פוליטי). המתודה של ובר לא מסכימה. זה לא אומר שובר תמים שחושב שאין פוליטיקה במדע. אלה שההשפעה של הפוליטיקה במדע היא חיצונית ולא קשורה לפנימיות של המדע. ההגיון של הפנימיות היא ברמת המטרות היסודיות. זה מנגנון נורמטיבי – שאיפות. מה ראוי. הנחיות לפעולה.
כשאנחנו נכנסים לספירה נורמטיבית של מדע יש מטרות לפעילות שאמורות להיות היחידות שמאירות את דרכינו. זאת המשמעות החברתית של להכנס למחקר מדעי. אם התוצאה תהיה תגלית גרועה פוליטית (נניח תורת הגזע) אפשר לזנוח את הפעילות.
המשמעות היא שמה שמבדיל בין פוליטיקה ומדע זה משהו נורמטיבי. ההבדל בין הפעילויות זה האתיקה הפנימית שלהן.
לדוגמא, ובר אומר שאם מישהו נכנס לשדה מחקרי מסויים מתוך יעד לקדם עמדה פוליטית הוא פועל מתוך חוסר יושר (זיוף. התחזות). הואלא עושה מחקר אלא משהו אחר.
העולם החברתי של ובר מורכב ממעגלי נורמות. במאמר שלנו הוא מנסה לנתח את המערכת הנורמטיבית שמכוננת את המדע. ותפקיד הקורא הוא לדעת מה משמעות הבחירות שלנו. בחרנו להיות חוקרים זה אומר שבחרנו קוד אתי מסויים. זאת הנקודה שלו (מי האמין שי אחת כזאת בכלל?).
ובר לא מכחיש שיש למדע השלכות, אלא רק טוען שההשלכו תהללו הן חיצניות לפעילות עצמה. זה שהמדע משנה דברים בכלכלה זה נכון, אבל זה לא חלק מהמדע עצמו. זה משהו שקורה מחוץ למעגל (גלים של השפעה כשזורקים אבן למים).
ראה גם : מקס וובר על הדת
