גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני – לב החשכה – סיכום

2- לב החשכה

סיפור המסגרת – מבסס את מהימנותו של מרלו

סיפור מסגרת בדר"כ מציג את הרקע, הנפשות הפועלות, בונה אווירה ומהווה כעין הקדמה לסיפור.

בפתיחה בולט מוטיב ניגודי של אור וחושך כאשר הים והנהר מתוארים כמוארים ואילו לונדון כאפלה, המוטיב ממשיך ללוות את הספר כאשר התיאורים נעשים אפלים (ערפל) יותר ויותר במעלה הנהר.

בסוף הספר מתאר המספר הראשון גם את הים כ"חשוך" ויש בכך בכדי ללמד על השינוי שחל בו בעקבות הסיפור. (77)

תיאוריו של מרלו כ"בודהה" ו"פסל אליל" מכוונים בכדי להאיר את אופיו הדידקטי של סיפורו (110).

המספר רואה בתמזה כנתיב האור ההרואי שדרכו מובלת התרבות אל העולם (אימפריאליזם, אופטימיזם מדעי), מרלו כמו ממשיך את הרהוריו ומשווה את התמזה בימיו לימי הרומאים וקובע כי אין הבדל, הזמנים הם אותם הזמנים- הווה ועבר חד הם (79) אך אז הוא ממשיך ומוצא הבדלים שכן הרומאים נתקלו בחשכה נתעבת ושובת-לב גם יחד ואילו האדם המודרני ניצל מכך בזכות היעילות, הרומאים באו לכבוש ולבזוז, אך האדם המודרני פועל בשם אידיאה, אך כל אלו מובעים באורח אירוני ציני ולמעשה קובעים שאין הבדל בין הרומאים והקולוניאליסטים (80).

שני הנהרות והניגוד בין האור של הנהר לחושך של העיר בפתיחה יוצר תפקיד אנלוגי של סיפור המסגרת.

תגובת המאזין מנחה את הקורא, בתחילה זה סיפור לא פתור, באמצע  כבר חשוך יותר(עמ' 43) הוא גורם לאי-נוחות, לפני הפגישה עם קורץ (עמ' 72) יש הבהוב אחד של אור על פני מרלו שמדליק מקטרת ואילו בסוף הסיפור התמזה כבר חשוך ומוביל אל "לב חשכה כבירה".

תגובות המספר הראשון שונות מאלו של השאר (הם ציניים יותר ופחות איכפתיים) ובכך מודגש עוד יותר תפקיד המספר והדרכת הקורא.

האווירה בסיפור

הדמויות (החשבונאי האדיש, הליצן, אחראי הלבנים ללא הלבנים) והסיטואציות (כיבוי שריפה עם דלי מחורר, ספינה שיורה אל תוך השיחים) יוצרים אווירה אבסורדית בספר ומצטייר עולם עם הגיון פנימי מעוות, אירועים ברי הסבר כשלעצמם אך חסרי כל אחידות כללית של היגיון (83)

משמעות מסעו של מרלו

קונרד מטשטש את העובדה שסיפורו של מרלו הוא רטרוספקטיבי ולא מתבטאות בו עימות של תובנותיו והשקפותיו לפני ואחרי המסע והפרטים מובאים בדיווח כרונולוגי (85-86).

אך נקודת המוצא של מרלו של סלידה מהחברה המערבית ובוז לקולוניאליזם מובאת כבר בפתח תיאור הכנותיו למסע, פגישותיו במשרדי החברה, דודתו וההסתייגות שלו ממנה, תחושת ה"מתחזה" שלו הלוקח חלק בקולוניאליזם אליו הוא מתנגד מול כמיהתו להגיע ל"לב החשיכה". כלומר מרלו כבר ידע כמה דברים שהמסע נועד להבהיר ולאשרר ואין בו גילוי עצמי מפתיע. (87)

רבדי משמעות במסע

1. אדם לבן במסע בתוך אפריקה השחורה בחיפוש אחר סוכן חברת שנהב – ביקורת על הקולוניאליזם.
2. כיוון מסע מהחוץ פנימה.
3. מלמעלה למטה למעמקים. הזיקה אל קורץ כמי שנמצא ב"מעמקי השממה".
4. מסע אל העבר. " ההפלגה.. דמתה למסע לאחור אל ההתחלות המוקדמות ביותר של העולם" (עמ' 52).
5. מהאור אל החושך. עד הערפל התחנה הסופית שבו לא רואים כלום.

המסע כמבנה-על מיתי

קיימת הקבלה מסוימת ל"תופת" של דנטה עם העמקה במעגלי השאול עד ליציאה לאור לאחר הפגישה עם השטן עצמו (רמז:"נדמה לי שפסעתי אל התחום הקודר של איזו תופת" (עמ' 27) – מעגל המתים בבסיס).(91).

הספר משופע אסוציאציות של שדים (כמו בשרפה הצליינים "…מכרכרים באור, ידיהם מורמות (עמ' 37) ותיאורי גיהנום. (92)

קורץ מתואר כיושב על "כס גבוה בקרב השדים של הארץ" (עמ' 74) וחזותו "זוללנית כאילו רצה לבלוע את כל האוויר, את כל האדמה, את כל האנשים העומדים לפניו" (עמ' 90). רמז לשטן של דנטה שנטוע באגם קרח וטורף חוטאים. במקביל נמצא מוטיב של סיפור גן עדן כאשר הנהר מתואר כנחש מפתה. (112)

מחקרים במיתולוגיה מראים כי סיפור "ירידה לשאול" מטרתו לרוב לשאול ולרכוש ידע על גורלו ומהותו של אדם או חברה בו הגיבור "נכנס לממלכת המוות… משאיר מאחוריו את כל העצמים הזמניים והפיזיים ויוצא אח"כ לאור העולם כאדם חדש" – כלומר המשמעות של השימוש במיתוס כרוכה במהות הקיום האנושי (94)

מרלו עובר מתחנה לתחנה כאשר כל אחת נעשית חשוכה יותר, צרה יותר ואיטית יותר ובכל אחת יש "שד" השולט בה- הקבלה למעגלי התופת. בכל מקום מתוארים האנשים כ"חלולים" ונבובים ואפילו קורץ אינו "הרבה יותר מקול" (96-96)

אנלוגיה

בשלושה מקרים שונים (הספינה הצרפתית, התחנה הראשית, ירי האנשים בספינה אל השיחים תחת המתקפה) מתוארת אותה סיטואציה של ירי חסר תוחלת (98).

אנלוגיה:תבנית העולה מקישורם של שני אלמנטים (לפחות) מתוך עולם היצירה המקיימים נקודת דמיון אחת לפחות ונקודת שוני אחת לפחות וכך נוצר עימות מודע בין השניים על בסיס הדמיון והשוני. (98-99)

אנלוגיה חיובית: הדגשת הדמיון שבין שני אלמנטים שונים. – יכולה לשמש לאוניברסליזציה של תימה מרכזית.

אנלוגיה ניגודית: הדגשת השוני שבין שני אלמנטים דומים. – מנחה את שיפוט הקורא.

האנלוגיה בין קורץ ומרלו

ההקבלה בין הדמויות:

-לאחר שקורץ נקבר אומר מרלו כי "אחר-כך כמעט קברו אותי"

-מרלו מדבר על קורץ כ"קול בלבד" ואילו המספר הראשון מתייחס כך למרלו בעצמו.

-תיאור שני הגיבורים דומה (ארוכים ורזים – צלם אליל)

-שניהם מתוארים ע"י מכריהם כיוצאי דופן.

-מרלו נמשך אל הג'ונגל וחש את אותן רגשות שחש קורץ.

אך קורץ ומרלו אינם מקבילים אלא מהופכים, כי כאשר חוצה קורץ את קו המוסר מרלו חוזר ויוצא מהג'ונגל. (103-104)

3- לב החשכה – המשך

תיאורי הג'ונגל

-חוסר צורה (118)

-ניגוד בין שפע לבין ריקנות (118)

-ניגוד בין שקט ומוות לחיים ותכונה (119)

-עירוב של חיים ומוות (119)

עקרון הניגוד: שחור מול לבן –מנהל התחנה המהודר והלבן מול חורשת המוות של השחורים. פירוק אופוזיציות בינאריות: הנפש של המנהל למעשה שחורה.

הילידים-קניבלים (120)

חידת המעצור

מרלו תוהה מדוע הקניבלים שעובדים בספינה אינם עולים עליו ועל שאר הלבנים בשביל לאכול אותם ואינו מוצא תשובה. התפיסה של בן התרבות כמובחן מהפרא בשל איפוקו נעלמת ומטשטשת. למעשה נוצר היפוך כאשר בן התרבות הוא הפרא והפראים הם המאופקים ומרוסנים. (127)

רמז לפתרון חידת המעצור ניתן למצוא בהתייחסותו של מרלו לפראיים כ"טבעיים" ושייכים למקום בניגוד אליו לקורץ שאינם שייכים ואינם מבינים את הסובב אותם. לג'ונגל חוקים ומעצורים משלו ולא כאלו הנכפים עליו באופן מלאכותי (128-9)

המערב יצר לעצמו מעצורים מלאכותיים (קצב ושוטר) ובלעדיהם כל המוסריות שלו קורסת.

"אור" התרבות מעוור את נושאיו – ציור האישה נושאת הלפיד של קורץ

הדבקות ביעילות

מרלו למעשה ניצל מגורלו של קורץ בג'ונגל דרך ה"דביקות ביעילות" (לא היה לי פנאי" עמ' 53) (130). ספר ההדרכה הימית שמוצא מרלו משמש בכדי "לחפור בורות מוצנעים ולקבור בתוכם את הדברים" (עמ' 75).

הליצן

הפגישה עם הליצן היא מעין אנתחתא בין רגעי המתח של המתקפה על הספינה והפגישה הקלימקסית עם קורץ. דמות הליצן היא קומית והוא מנותק ושונה לחלוטין מהסביבה בה הוא נמצא – דאגתו להופעתו, הערצתו לקורץ למרות הגולגלות ולמרות שניסה להרוג אותו, והצידה שהוא נושא לג'ונגל מראים שהוא אינו מבין ואינו מתייחס אל הסובב אותו (132-133). חוסר הביקורת והיות ה"אדם פשוט" של הליצן, הטיפשות והעיוורון שלו, הם אלו שמאפשרים לו למעשה לשרוד בג'ונגל. מרלו מאפיין את הליצן עוד לפני שפגש בו: "עלייך להשען על כוחך הפנימי, על יכולתך לשמור אמונים. ברור כי מרוב שטות אתה עלול לטעות – ומרוב טפשות אפילו לא תדע כי כוחות השחור מסתערים עלייך" (עמ' 74-75) (135).

נאמנות מרלו לקורץ

מרלו מכנה את קורץ כמה פעמים כ-"חלום הבלהות שבחרתי לי\הסיוט שנכפה עלי". מרלו פוגש לבנים רבים שמזעזעים אותו במוסריות שלהם אך הוא נותר נאמן (שומר על כתביו, משקר לאלמנתו) לקורץ מכיוון שזה שפט עצמו באופן מוסרי במילותיו האחרונות ,הזוועה! הזוועה!". מכל הדמויות בסיפור רק מרלו וקורץ הגיעו למסקנה כי מתורבת ככל שיהיה האדם עודנו פרא הנלחם על קיומו ובכדי לספק את צרכיו האנוכיים. (136)

בנוסף, במהלך הספר מכנה ומשווה מרלו את הלבנים בדרכו לשדים ושטנים. קורץ למעשה שיחרר מעליו את כל כבלי המוסר, הפך פרא גמור, והאדיר את ה"אני" שלו כאליל ומולך על הכל ("הכל שלי" עמ' 74)- אגואיזם טוטאלי. קורץ הוא למעשה השד המלא ולא רק שד למחצה כמו שאר הדמויות. (138)

השקר למיועדת

מרלו שב לבריסל וחש סלידה מהכל משום שהוא יודע שבין השוטר והקצב שוכן בנפש האדם הג'ונגל – ה"זוועה". מרלו משקר למיועדת בכדי לשמור על אשליותיה ולא למוטט אותה. מרלו למעשה משקר בכדי לשמר את השקר שמחזיק את החברה במצבה השברירי. המיועדת מתוארת כחלשה ומועדת להתנפץ ו(לדעתי) היא בעצם מייצגת את החברה התרבותית. (142). כך גם מתבהר יחסו של מרלו למנהל החשבונות המצוחצח והאדיש שמשמר את האשלייה בתוך הג'ונגל (147). הליצן והמיועדת דומים בכך ששניהם עיוורים לאופיו האמיתי של קורץ ולמה שקרה לו בג'ונגל, אך המיועדת עיוורת מחוסר ידיעה, הליצן מבחירה (147).

תפיסת הגיבור ברומן

מרלו הוא במובן מסוים גיבור מסורתי העומד בפני מכשולים, גובר עליהם ויוצא נשכר בידע ותובנה אודות עצמו. אך ערכיו של הגיבור שהולכים ומתחדדים עומדים בניגוד לערכי החברה שאותה הוא מייצג, וכאן מרלו הוא כבר אנטי-גיבור מודרני. בריסל מתוארת מההתחלה כ"עיר הקברים" – העיר אליה שב מן השאול ומצא אותה ריקה ומלאת אשליות (כך גם כל הדמויות – "ריקות") וכאן יש מאפיין מודרני נוסף של ניכור וזרות. (144-5)

גיבור ואנטי גיבור ברומן המודרני