ג'ון פיסק(1989) הנאות וידאו
מאמרו של ג'ון פיסק "הנאות וידאו" עוסק בנושא של משחקי וידאו. משחקים אלו ממוקמים במרכזי משחקים (בישראל זה לא כל כך מפותח אך בארה"ב כן), המיקום שלהם והניתוק שלהם מהעיר הסואנת. בדרך כלל הם ממוקמים באזורי תעשיה וזה די מבודד. זה פופולארי בעיקר בקבוצות חברתיות ממעמד נמוך יותר, גברים,צעירים. ג'ון פיסק טען שהתפיסה החברתית המקובלת היא שלילית לגבי משחקי הוידיאו, מאחר וזה ממכר, מבזבז כסף, מבזבז זמן, יוצר ונדליזם, מגביר אלימות, פשיעה, וכל מיני תופעות שליליות בחברה. אולם לדעתו דווקא אולמות משחק אלה מציעים עונג חתרני, כלומר מאפשרים לצעירים להתנגד לפיקוח החברתי ולסדר החברתי המקובל. הנחת המוצא היא שהמיקום שלהם הוא מחוץ לספירה החברתית, ובשונה ממשחקי הוידיאו שניתן לשחק בבית, עצם העובדה שזה מרוחק ומנותק ממקום מרכזי, זה כבר דבר המצמצם את ההתנגדות. זה כאילו מחוץ לפיקוח, זה משהו נפרד, גורם להתרחקות מהפיקוח החברתי.
ג'ון פיסק מנסה להציג היבטים המציעים עונג חתרני. הוא לא בודק את זה, אולם לטענתו ההנאה מהמשחק יכול ליצור עונג חתרני. באולמות המשחקים האלה יש פוטנציאל לחתרנות.
הוא מדבר על מספר היבטים:
- בדרך כלל בחברה יצרנות יוצרת רווח למעסיק, לבעלים, לחברה. דרך מכונת המשחק הרווח הוא הפוך, למשחק עצמו. כלומר, המשחק מאפשר לו להרוויח וכאילו לבעלי המכונה להפסיד כי הוא משלם לאדם שמשחק. המשחק כפעולה יצרנית גורם לרווח לעובד, כי עובד באופן יצרני רגיל (מדובר בדרך כלל במעמד נמוך) העובד בפס ייצור, היצרנות שלו היא עבור הרווח של הבעלים (כמובן שגם למשכורת שלו). הטענה היא שיש פה היפוך – הוא משחק ומרוויח כסף ואם הוא מצליח להרוויח הוא גורם להפסד לבעלי המכונה.
- המשחק מרגיש שהוא שולט במכונה ולא המכונה שולטת בו.
- בדרך כלל בתפיסה החברתית זמן הוא כסף, ואם אתה מבזבז זמן אתה מפסיד כסף. כאן המטרה של המשחק היא לבזבז זמן וכל ההנאה היא להעביר זמן ולשחק במכונה. יש בחירה של המשתמש בהתייחסות לזמן במובן שונה מההתייחסות המקובלת. הרעיון הוא לבזבז זמן, ליהנות ולהתבדר. כלומר חלק מהעונג החתרני הוא שבירת הזמן המקובלת, השבירה של יחסי הכוח המקובלים, תחושת הכוח בידי המשחק שכאילו 'דופק' את מפעיל או בעלי המכונה. זה יוצר היפוך שיבוש של הסדר החברתי המקובל.
- אין יחס רגיל בין זמן ההשקעה לבין הרווח. בשנייה ניתן להרוויח הרבה יותר ממה שהיית מרוויח בעבודה – אפשר לעשות כסף גדול בזמן קצר. כלומר, התפיסה הפוכה לחוויה היומיומית כי בדרך כלל אתה עובד ומרוויח בהתאם למה שאתה מייצר, בהתאם לזמן או למספר המוצרים. חוסר הפרופורציה כאן הוא שונה.
מצד שני ג'ון פיסק מסייג את הדברים וטוען שהתחושה הזאת היא אשליה של המשתמש מאחר והמשחקים הם בבעלות של בעלי הכוח, התחושה של העונג במשחק היא רגעית בלבד ואינה מייצגת משהו מהמציאות, היא חמקנית, נותנת שכרון חושים. משחקים ונהנים אך למחרת קמים וחוזרים לעבודה הרגילה. היא לא באמת משנה את המציאות רק נותנת למשתמש תחושה רגעית שהוא 'דופק' את המערכת. כלומר, אתה לא באמת מפר את יחסי הכוח. כמו כן ג'ון פיסק אומר שרוב המשחקים עצמם הם בעצם שימור של המקובל. אין יותר מידי חתרנות במשחקים עצמם, אין היפוך של יחסי הכוח. המשחקים האלה הם משהו מחוץ למציאות ואינם משפיעים עליה, אינם יוצרים שינוי ומאפשרים חתרנות. הם בדרך כלל פיזית מצויים במקומות מחוץ לעשייה והפעילות החברתית – מחוץ למקומות העבודה והמגורים. זהו סוג של בועה, מתנתק מהחיים שלך. קהל היעד הם גברים מהמעמד הנמוך, שביומיום עומדים תחת יחסי הכוח השליטה הקפיטליסטית הלבנה, ממעמד גבוה יותר. משחקים אלה נותנים להם רגע של הנאה, תחושה של אשליה שהם בעלי הכוח שיכולים לנצח ולשבש את היחסים המקובלים, אך למעשה זה מאוד חמקני ואין זה ממשי ואמיתי. גם התחושה שלהם היא לא תחושה נכונה מאחר והדברים מאוד מקובעים במסגרת, יש את הבעלים של המכונה, יש את המשתמש, יש את התכנים, זמן הפנאי כוד'. תחושת הפרט ברגע שהוא משחק היא עונג חתרני – הוא יכול לשנות את יחסי הכוחות, הוא יכול לשבור את המוסכמות ואת הגבולות, אולם ברגע שהוא יוצא מאולם המשחקים, הוא שב למציאות ולהיות מה שהיה לפני כן. אם כי ג'ון פיסק אומר שזה עונג חתרני-חמקני.פיסק אומר שבפועל המשחק עומד בתוך ההגמוניה, המשחקים מציעים הגמוניה, אולם בתור הפרט- ברגע שהוא משחק הוא מרגיש באופן חתרני, שהוא שולט, הוא המחליט, הוא יכול לזכות ולגרום לבזבוז כסף לבעלי המכונה. כלומר, העונג שהוא יפיק זה עונג חתרני. ג'ון פיסקאומר שבסופו של דבר זה אומנם עונג חתרני אך רק ברמה של החתרני כי הו לא יעשה עם זה כלום ולמחרת הוא יקום וילך שוב לעבודתו ויחזור למציאות שלו ולשגרה.
מאמרים נוספים של ג'ון פיסק
ג'ון פיסק – פוסטמודרניזם וטלוויזיה
חזרה אל: תקשורת כתרבות
