חוקר התרבות ג'ון פיסק מדבר על שני סוגים של עונג שניתן להפיק מצריכה של תכני תרבות פופולארית:
- עונג הגמוני – עונג המבטא קונפורמיות למבנה החברתי הקיים. דהיינו, אנו נהנים מהטקסט במסגרת יחסי הכוח, הסדר, הוא לא מפר שום סטאטוס קוו.
- עונג חתרני (פופולארי) – העונג החתרני מאפשר חשיבה על מוקדי כוח חלופיים בחברה. דהיינו, יש בו מימד ביקורתי המפר את התפיסה החברתית המקובלת.
יש לנו 2 סוגים של עונג חתרני:
א. חמקני (שכרון חושים) – הצופה מאבד את העצמי שלו מול הטקסט והטקסט מאפשר לו לשכוח את המגבלות הנורמטיביות שבו הוא חי.
ב. יצרני – בו הפרט קושר את מה שהוא חווה בטקסט למציאות שלו.
עונג הגמוני
עונג חתרני (פופולארי)
\ /
חמקני יצרני
בעונג החמקני יש בסיס, יש אלמנטים שהם ביקורתיים או מערערים על הסדר החברתי, שואלים שאלות על המצב. אנחנו נהנים מזה, צוחקים מזה, יכולים להבין עד כמה זה נכון ואבסורד, אך לא עושים עם זה כלום. יש תחושה של שכרון חושים, תחושה של כניסה למצב שונה ממה שאנו מכירים אך לא עושים דבר בנוגע לכך. ביצרני, החשיבה היא באופן פרקטי: מה זה אומר? האם באמת צריך לעשות שינוי? החשיבה היא הרבה יותר יצרנית, הרבה יותר פרקטית. העונג שלנו מנותב למקום יותר יישומי. זה עצוב ויש לחשוב על זה ולנסות ולשנות את זה. יש כאן חשיבה וקישור למציאות ברמה הלאומית או ברמה האישית.
דוגמא: עונג הגמוני: יכול להיות דודו טופז או פספוסים. מדוע זה עונג הגמוני? ההבניה של התוכנית מאוד ברורה מבחינת יחסי הכוחות, כלומר, יש את הבעלים, מי שמנהל את זה, מי שמשתתף ועושה מעצמו צחוק, יש את הקהל, אולם הטקסט אינו מאפשר לנו חשיבה ביקורתית. הוא בתוך המסגרת הברורה ויש אבחנה ברורה ביחסי הכוח. גם אם מישהו זכה בפרס, אין זה הופך אותו לבעל כוח כי הזכייה היא רגעית ונקודתית. גם מאופרת סבון אפשר להפיק עונג הגמוני – רואים חזרה, את שימור המערכת המשפחתית המסורתית, יחסים בין גברים ונשים. בהרבה מהטקסטים , הטקסט משמר והאופן שבו אנו חווים אותו בדרך כלל משמר את הגבולות המקובלים, הערכים המקובלים, יחסי הכוח המקובלים.
עונג חתרני: יש אפשרות להתייחס לביקורת כלפי ההגמוניה, לשאלות לגבי יחסי הכוח, לגבי הסדר החברתי. למשל, בתוכנית הברבור, יש הרבה שאלות מוסריות לגבי מראה, אידיאל יופי וכו'. אפשר להסתכל על הטקסטים וכיצד הם מעלים חשיבה לגבי מה המשמעות של מראה חיצוני או עד כמה זה יכול להשפיע על מי שאני אהיה ועד כמה אהיה מאושר יותר, התפיסה שהמראה החיצוני הוא הדבר המשמעותי ושאפשר לתקן אותו.אם אני באמת חושבת על הדברים ונראה לי שאני יכולה לשנות ומהרהרת עד כמה ישתנה הסטאטוס שלי, אם אני מרגישה טוב עם עצמי או לא, זה יהיה עונג חתרני יצרני. כלומר, אני אחשוב מה זה אומר לגבי – האם אני אהיה מאושרת יותר אם אעשה ניתוח או מתיחת פנים? איך אני ארגיש בסיטואציות מסוימות. אם אני אמשיך לשמר את המקום שלי ביחסים שלי עם בן זוגי או במקומי עם עצמי באופן שמרני שממשיך לשמר , למשל, את אידיאל היופי – זה יהיה עונג הגמוני. השאלה היא כיצד אני תופסת את המסרים – האם אני תופסת את המסרים בתוך הגבולות המקובלים או לחילופין הם מעלים לי שאלות ביקורתיות כגון: למה נשים נשפטות על-פי המראה שלהן וגברים לא? אלו שאלות חתרניות. הן מפרות את הסדר החברתי, את החלוקה הברורה בין גברים לנשים, בין יחסי הכוח המקובלים בחברה.
למשל, ב'ארץ נהדרת', יש בה מסרים חתרנים היכולים ליצור ענג חתרני. אולם, הרבה מהמסרים יכולים דווקא לחזק את ההגמוניה ולשמר אותה, לתת כוח למי שכבר יש, מצד שני אפשר לצחוק וליהנות ואחר כך להמשיך הלאה. כלומר, אנו מבינים כי יש לשנות דברים, אנו חווים עונג חתרני בחשיבה שמה שקורה הוא אינו תקין ויש דברים הדורשים תיקון, אולם זה ברמה של בידור והנאה. האופציה האחרונה היא לחשוב על זה באופן יצרני – מה זה אומר? האם צריך לשנות את מערכת החינוך, למשל? כלומר, הטקסט מאפשר לי לחשוב על שינוי הסדר החברתי, לחשוב על חלופות למבנה המקובל, חלופות ליחסים המקובלים בחברה. אין זה משנה אם זה במוסד, הדת, המשפחה, בפוליטיקה או בנושא אחר.
דוגמא נוספת: מאמרה של רדוואי "קהילות פרשניות ואוריינות משתנה: הפונקציות של קריאת הרומן הרומנטי" – כשהיא דברה על כך שאנשים למדו ונהנו מהטקסט אולם בתוך הגבולות של היחסים המקובלים שלהם, זה טקסט הגמוני. הם נהנו, הזדהו עם הגיבורה, היה להם נחמד לראות את הטקסט את מה שעובר עליה וכד', אך זה נשאר במסגרת החברתית המקובלת. מקומה נשאר בתור עקרת בית לצד הבעל המפרנס, יחסי הכוח מאוד ברורים והטקסט עצמו מאוד הגמוני- ולכן גם העונג הבסיסי הוא הגמוני. העובדה שהן יכולות להתנתק מהמציאות שלהן ולהגדיר לעצמן זמן מרחב משלהן, לשכוח מהמציאות שלהן וליהנות מהניתוק מהבית, זה שכרון חושים. הן נכנסות למציאות אחרת, הולכים לסרט לחוות את ניצחון האישה על הגבר, לשכוח מהמציאות שלי וליהנות מהניתוק מהבית – זה סוג של עונג חתרני. העונג היצרני זה שהנשים האלה למחרת יחשבו כיצד זה משליך עלי, אולי אני צריכה להיפרד מבעלי, אולי אני צריכה לעשות שינוי כדי לחזק את מקומי -ואז יצרני. דהיינו, החתרנות תהיה במקום היצרני . לא רק ליהנות ולהזדהות עם הגיבורה ששברה את הכלים אלא זה חיזק את מקומן בתוך המסגרת.
בדיון הזה טוענים שכל אחד מאיתנו כצופה מנהל מו"מ עם הטקסטים, עם הדימויים הטלביזיוניים, עם המסרים העולים מטקסטים, ואנו יכולים לממש אותם לגביהמציאות שלנו, להקשר שאנו חווים אותם. גם ליבס וכ"ץ בדאלאס דיברו על העונג ברמה האינדיבידואלית של הזדהות עם דמויות. הם אמרו שמתנהל מו"מ בין הצופים לבין הטקסט ואנחנו מגבשים התייחסות לגבי הדמויות. והם דבירו על 3 סוגים של התייחסות:
- סימפטיה – אני מחבב את הדמות, מתחבר אליה, מבין אותה.
- הזדהות – כמה אני דומה או לא דומה. למשל, הבנות מ'סקס והעיר הגדולה' :למי מהם אני דומה, כמה אני דומה, במה הייתי רוצה להיות דומה אך אני לא. וסוג אחר יכול להיות יצרני ולהגיד אולי אני צריכה להיות יותר אסרטיבית, לעשות שינוי. שוב, זוהי הפרה כלשהי של הדברים המקובלים אך האם אני מזדהה או לא, האם אני מתחברת או חושבת שהיא מתנהגת כפי שאני הייתי מתנהגת בסיטואציה כזו או לא?
- השוואה – זה יכול להיות אמביוולנטי – אני יכולה להיות דומה לה בדבר מסויים אך שונה בדבר אחר. יש מו"מ שאנו מנהלים עם הטקסט. אני מעריצה אותה אולם לא הייתי עושה את הדברים שהיא עושה במציאות שלי.
קמה מעלה כשאלה פתוחה, עד כמה אנשים באמת יוצרים עונג חתרני כלפי תכנים פופולאריים, כלפי תפיסות מקובלות, כלפי אבחנות מגדריות? התשובה המתקבלת מהרוב זה מעט מאוד. כלומר, ברוב המקרים הטקסטים עצמם מאוד הגמוניים ורובנו נוטים לקבל את המשמעות המועדפת, את המסרים המקובלים העולים מהטקסט, ומפתחים כלפיהם עונג הגמוני. יש מעט מקרים, סיטואציות, אנשים המפתחים עונג חתרני ובודאי לגבי העונג החתרני-יצרני. אנו יכולים לזהות את הנסיון להתייחס או להפר את התפיסות המקובלות, אנו מפתחים ביקורתיות כלפניו, עד כמה שואלים את השאלות האמיתיות כלפי זה או שבמקרה הטוב אנו צוחקים, נהנים מעצמנו והולכים לישון. שוב דוגמא של 'ארץ נהדרת' – היא הציעה עונג חתרני והעלתה הרבה סוגיות לסדר היום. כמו שפיסק אמר בדברו על סאטירות, כמה הן מציעות חתרנות כי הן מראות את שני הצדדים, נותנות הסתכלות אחרת על הדברים המקובלים ואלו סוגים של תכנים חתרניים, אולם ברובנו נהנינו מזה ברמה החתרנית. רובנו צחקנו על המדינה כיצד היא מתנהלת, איך אנו נראים, מי עומד בראש המדינה וכו', הולכים לישון ובזה זה נגמר – אין שום חשיבה.
ראה גם: עונג הגמוני מול עונג פופולארי
חזרה אל: תקשורת כתרבות
