"חברה בשבי הפוליטיקאים" – יונתן שפירא
המערכת הדמוקרטית היישובית: המפלגות. כדי להבין את המערכת הפוליטית של ימינו, אנו צריכים לחזור אחורה לתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל, המכונה "תקופת היישוב". החלה מאז הכיבוש הבריטי בשנת 1918.
למרות שהשליטה הייתה בידי ממשלת בריטניה, המנדט של חבר הלאומים נתן לקהילה היהודית בארץ ישראל מידה של אוטונומיה, ולאחר מכן מעמד בינלאומי. זאת בשל הכרתו של המנדט בהסתדרות הציונית כמיצגיה של הקהילה היהודית בארץ ובעולם. מרבית היהודים שעלו ארצה הזדהו עם רעיון הקמת הבית הלאומי לעם היהודי, ותמכו בעלייה יהודית מסיבית כדרך להגשמת הרעיון. ההסתדרות הציונית הייתה ארגון דמוקרטי. היא הייתה מורכבת ממפלגות שלקחו חלק בבחירות לקונגרס הציוני שהתכנס אחת לשנתיים, וקבע את מטרות הארגון ובחר במוסדות המנהליים שלו. למפלגות הציוניות היו סניפים במדינות השונות.
המסגרת הפוליטית הדמוקרטית של הקהילה היהודית נקבעה על ידי גורמים חיצוניים, והמפגלות הארץ ישראליות החלו לתפקד כסניפים של מפלגות ציוניות עולמיות.
ההסתדרות הציונית הייתה אחראית על המדיניות. היא עסקה בעלייה ובקליטתה, בהתיישבות (חקלאית ועירונית), בהקמת מוסדות בריאות, חינוך ובתמיכה בפעילות כלכלית של היישוב היהודי וכן הלאה.
מיד לאחר הכיבוש הבריטי, התארגנה הקהילה היהודית על פי מתכונת דמוקרטית. התושבים היהודים היו חברים בכנסת ישראל שאורגנה ונוהלה על ידי המפלגות הציוניות, והם בחרו בנציגי המפלגות לאספת נבחרים שבחרה במוסד המנהל שלה – הוועד הלאומי.
זאת הייתה קהילה שנוהלה על פי הפרוצדורה הדמוקרטית, שהיוו לגיטימציה לסמכותם של מנהיגי הקהילה שנבחרו בבחירות על ידי החברים. סמכות זו לא הספיקה כי לא היו בידי ראשי המפלגות ריבונות מדינית ואמצעי כפייה, הם נזקקו לאמצעי שכנוע נוספים.
לכן, המפלגות ביססו את סמכותן האידיאולוגית, בעזרת הכספים של ההנהלה הציונית. התנועה הציונית הייתה תנועה רעיונית, שהיהודים הם אומה ולא עדה דתית, וכאומה הם זכאים למדינה ריבונית שתחייה את השפה ואת התרבות העתיקה של העם היהודי.
בקונגרס הציוני השביעי של 1905 (באזל), נקבע שהמוקד העיקרי כעת הוא שיש להקים קהילה יהודית רק בארץ ישראל. היה היבט נוסף שזכה לתמיכה רבה בקרב המתיישבים בארץ ישראל, שזהו שלילת הגלות (זהו היבט אידיאולוגי ציוני), פירושו – ניתוק מהגולה ויצירת "יהודי חדש" במסגרת החברותית / תרבותית אשר קמה בארץ ישראל.
לדוגמא, בן ציון מוסינזון (מנהל הגימנסיה העברית הראשונה בארץ, בהרצלייה), טען שיש לחנך ולהשריש לילידי הארץ את רעיון שנאת הגלות. כדי לנתק עצמם מן הגלות העדיפו רבים לכנות עצמם "עברים" ולעסוק בחקלאות – שזהו ענף שהם לא עסקו בו בגולה. ומכאן, החזון הנוסף, שהוא חזון סוציאליסטי, של הקמת חברה צודקת ושוויונית שרבים האמינו בו. הקיבוץ החקלאי הקומונלי הפך לסמלה של החברה החדשה. תמיד היה מתח בין שמירת המסורת היהודית לבין הרצון להקים חברה המנותקת מתרבות הגלות. המתח הזה לא בלט ביישוב היהודי מפני שאיחדה אותם מטרה מרכזית אחת – להקים מדינה.
נוסף על כך, העלייה המתמדת של היהודים לארץ ענייה יחסית, חייבה את ההסתדרות הציונית והמפלגות להשקיע את רוב מאמציה לשיפור כלכלי, והיא הקדישה את רוב תקציבה להתיישבות.
בפעילות הכלכלית והארגונית הצטיינו מפלגות הפועלים: הם הצליחו לארגן את העולים שנהיו לפועלים במושבות חקלאיות ומוסדות קואופרטיבים ובארגונים מקצועיים. כמו כן הם הקימו מוסדות נוספים כגון סעד, חינוך ובריאות, שהעסיקו את חבריהם.
כל הארגונים הנ"ל הוכנסו לתוך מסגרת ארגונית אחת: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים (ההסתדרות), שהוקמה בשנת 1920. ההסתדרות הקלה על קליטת העולים וכוונה את התיישבותם. אך בערב הקמת המדינה, להסתדרות היה כוח כלכלי קטן לעומת הכלכלה היהודית הכוללת. השליטה על העולים אפשרה להסתדרות ומפלגת הפועלים לתבוע מההסתדרות הציונית להעביר אליהם את הכספים שאספו בחו"ל בשביל המטרה העיקרית שהכול החל מלכתחילה – הקמת מדינת ישראל. כך הפכו העולים לתלויים במנהיגי הארגונים הללו שעסקו בקליטתם, וראשי המפלגות והארגונים הפכו למנהיגי העולים ולמיצגיהם בהסתדרות הציונית. הם הפכו לכוח המרכזי של היישוב.
בשנת 1930 הייתה מפגלת פועלים אחת, מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) למפלגה המרכזית שחלשה על המערכת הארגונית הפוליטית הזו.
מאז היווסדותה, מפא"י הייתה למפלגת הרוב ומפלגת ההסתדרות חלש לה. בשנת 1933 הייתה מפא"י למפלגה הגדולה ביותר בהסתדרות הציונית, ומנהיגיה היו בו זמנית ראשי ההסתדרות ומנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, וההסתדרות הציונית העולמית.
ראשי מפלגת הפועלים קיבלו לידיהם את מרבית כספם מתרומות. כתוצאה מכך, לא נשלטה המערכת הכלכלית שנוצרה בארץ ישראל על ידי בעלי הון פרטיים, ולא קמה עילית כלכלית עצמאית בחברה החדשה. כך מפא"י, באמצעות ההסתדרות יכלו לשלוט ולכוון את המערכת הכלכלית.
הפוליטיקאים מהעלייה השנייה, שהגיעו ארצה בשנת 1905, הבינו כי השליטה על אמצעי הייצור היא אמצעי להשתלט על החברה. מחשבה כזו הם הביאו מרוסיה, אך כאן הדבר לא היה אפשרי (ריבונות של השליטים על הכלכלה), כי בארץ שלטה בריטניה, ולה היה המונופול על השימוש בכוח, ובמוסדות הממשל, משטרה ובבתי המשפט.
הנהגת היישוב הסתפקה בשליטה עקיפה של ההון שהגיע ארצה, כאשר מרביתו של המשק הכלכלי נשאר בבעלות פרטית.
המבנה הריבודי-פוליטי של היישוב- הפוליטיקאים שולטים על התשתית הכלכלית של החברה החדשה, והבורגנות חלשה לעומתם בשליטתה. החולשה של הבורגנות השפיע על המבנה הריבודי והמערכת הפוליטית שקמה בו. לארץ לא הגיעו יהודים בורגנים רבים, ולכן לא קם מעמד בורגני בארץ. רוב העולים היו חסרי רכוש רב, כמו כן לא היה מעמד פועלים עצמאיים – רוב העולים הגיעו והתיישבו בקיבוצים קומונליים ובמושבים קואופרטיביים. המושבים הללו נבנו על אדמות לאום שנקנו על ידי הקרן הקיימת. המתיישבים היו תלויים בהסתדרות העובדים ובפוליטיקאים, בניגוד למדינות קפיטליסטיות אשר ישנו מעמד בורגני דומיננטי, לא קמה במדינה חברה אזרחית אוטונומית. רוב הפועלים בארץ באו מרקע בורגני-זעיר, ולא הספיקו לפתח בתקופה הקצרה בה היו עובדי כפיים, הכרה מעמדית. הם עברו במהרה מעבודת כפיים לתפקידי ניהול ופקידות בביורוקרטיה הציבורית וההסתדרויות, שהתפתחה במהירות כמקובל לארץ הגירה שבתהליך פיתוח כלכלי מואץ. התפתחות חשובה במבנה הריבודי היה יצירת מעמד בירוקראטי, שהפך למרכזי ביישוב. השליטה של הפוליטיקאים על הכלכלה והמוסדות הצריכה הקמת מנגנון ביורוקראטי גדול – ובכך התפתח מעמד זה. המאבק על הסטאטוס של הביורוקרטים במערכות הארגוניות הוא מאבק אינדיבידואלי, תוך תחרות עם ביורוקרטים אחרים. המבנה ההיררכי היה פועלים ביורוקרטים שקיבלו הוראות מגבוה. קידומם בהיררכיה הארגונית נתון בידי השליטים בארגון.
המבנה הריבודי בארץ נוצר מתוך מרכיב פוליטי יותר מאשר כלכלי. אותם חלוצים שהקימו את הקיבוצים, היו אמנם דלים באמצעים כלכליים אך ניתן להם סטאטוס גבוה. סטאטוס זה ניתן להם באמצעות האידיאולוגיות של מעשיהם.
את השלטון הם השאירו לפוליטיקאים ובעיקר למפא"י. מפא"י הזדהתה עם הקבוצות החלוציות של המתיישבים החקלאים אשר עזרו להם לבסס את מעמדם הפוליטי, ומפא"י מצידה עזרה לחבריהם החלוצים בקיבוצים ובמושבים לשמור על מעמדם ועל המשק.
הביורוקרטים הפכו למעמד המוביל בכל הקשור לסגנון החיים: הם הנהיגו נורמה חברתית כדי שתתקיים חברה יוקרתית בערים, ושישפרו את מצבם הכלכלי. הם דאגו לפיתוח החברה העירונית במובנים חברתיים וכלכליים.
הנורמות אשר הביורוקרטים הכתיבו אפיינו חברה אירופית מערבית. נורמות אלו אומצו בהדרגה על ידי האוכלוסייה העירונית כולה. הפוליטיקאים לא ערערו על כך כל עוד יש להם סמכות על הבירוקרטים. גם בעלי המקצועות החופשיים נספגו לתוך הארגונים הבירוקרטים שבשליטת הפוליטיקאים. הם היו תלויים בהם כלכלית, ולפי כך נפגעה האוטונומיה שלהם. לדוגמא, סופר אשר רצה לפרסם את ספרו היה תלוי בפוליטיקאים אשר יכלו להוציא כתבי עת ומימנו הוצאות ספרים.
בסופו של דבר, כולם קיבלו את הדומיננטיות הרוחנית של ראשי מפא"י: המעמד הבירוקראטי, המעמד העירוני ופועלי העיר, כולם החליטו שהדרך הנכונה בחרה החדשה היא להיות חלוצים עובדי כפיים בהתיישבות חקלאית. כך הם שוכנעו כי תוגשם המטרה המשותפת לכולם – הקמת מדינה יהודית. ניתן לומר שהם קיבלו את ההגמוניה של ראשי מפא"י וההסתדרות.
מערכת מפלגתית דומיננטית
המפלגות שהוקמו הושפעו מהמבנה הריבודי המיוחד של החברה בארץ. הן אורגנו על פי הדגם של מפלגות ההמון אשר היה מורכב מחברים, אשר שילמו מס חבר, ובחרו את מוסדות הארגון אשר קבעו את מדיניות המפלגה ובחרו את מנהיגיה. מקורו של דגם זה מגיע מאירופה של המאה -19 אשר התפתח על ידי סוציאליסטים לאחר מתן זכות הבחירה למעמד הפועלים.
בניגוד לאירופה, בארץ לא היו מעמדות בעלי הכרה (בורגנים / פרולטריון / אצולה). מפא"י פנתה לכל שכבות האוכלוסייה היהודית על מנת שתזכה בתמיכה נרחבת, וכך תוכל להגיע למעמדה הבחיר במערכת המפלגתית. הדבר היווה בעיתיות מסוימת מפני שהאוכלוסייה היא הטרוגנית ולכל חתך דעות שונות, אך מפא"י הצליחה להתגבר על בעיה זו מפני שכוחה נבע מיכולתה לדאוג לאינטרסים של קבוצות רבות ומנוגדות באוכלוסייה. הדומיננטיות שלהם הייתה הרוחניות וכוחה המנגנוני. בעקבות אירועים דרמטיים בשנים 1927-8, היה קושי בגיוס כספים למושב בארץ. לכן, ההנהלה הציונית הקימה גוף חדש הנקרא הסוכנות היהודית, שכלל בתוכו בעלי הון יהודים מארה"ב ובריטניה. אותם יהודים דרשו שתוקם ועידה של כלכלנים שתמליץ בפני הארגון כיצד ניתן להקים יישוב עברי. הועידה המליצה על עקרון הקניין הפרטי. הם טענו שהמשק הקואופרטיבי לא היה יעיל ואף בזבזני. המלצתם הייתה שצריך להפוך את הקיבוצים (הקומונליים) ליישובים, ששם לכל חבר יש חלקת אדמה שבבעלותו. עיקר הביקורת של הועידה הייתה שהפוליטיקאים שלטו על הארגוניים הכלכליים. הרוב דחה את פרסום דו"ח הועידה הכלכלית. הייתה התנגדות לרעיונותיהם. היחידים שלא הסכימו לכך היו הרוויזיוניסטים. הם המשיכו בביקורת עקרונית על ההנהלה הציונית בראשות מפלגת הפועלים, והקימו בהסתדרות ציונית מתחרה.
אך ראשי הפועלים זכו למעמד ההגמוני בתנועה הציונית. התכנסה מועצת ההסתדרות לחגוג את ניצחונה של ההסתדרות, ובכנס זה הכריז דוד בן-גוריון (מזכ"ל ההסתדרות) שהפועלים הפכו ממעמד, לעם. בכך הפכו לעם עובד בעוד שכל העם אימץ את רעיונותיהם, ומעתה מפא"י ייצגה את העם כולו.
מפא"י זכתה בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933. מנהיגי מפלגות הפועלים הכריזו כי המדינה תושתת על יסודות אידיאליסטיים, אף כי הסקטור העירוני _אותם פקידים וסוחרים ממעמד בינוני) הלך והתחזק. בדיאלוג פוליטי שהתקיים, דובר על הדרך הנכונה להקמת המדינה – ההתיישבות החקלאית על פי העיקרון הקומונלי.
פוליטיקה ערכית- ביישוב העברי בארץ מתחילת קיום המערכת המפלגתית, התנהל שיח בין המפלגות על מישור אידיאולוגי ערכי. חברה ערכית היא חברה שמודרכת על ידי ערכים שמנהיגיה וחבריה אמורים להאמין בהם ולנהוג על פיהם (זאת בניגוד לחברה אינטרסנטית). היישוב העברי התנהל במישור ערכי בגלל העדרם של מעמדות בעלי הכרה מעמדית, ובגלל מרכזיותו של המעמד הבירוקראטי אשר תלוי בפוליטיקאים.
האידיאולוגיה הייתה מכשיר חשוב לגישור הפער בין הסמכות של מנהיגי היישוב לבין הבריטים.
המנהיגים של הקהילה היהודית היו מנותקים ממקורות כוח, כגון צבא, משטרה, בית מחוקקים ובתי משפט.
על מנת לבנות חברה שתקלוט עולים, הם שאפו לסמכות רחבה יותר. כאן נעזרו הפוליטיקאים באידיאולוגיה – כדי שהמתיישבים היהודים יתנהגו על פי שיקולים המנוגדים לשיקול אישי ואינטרסנטי של רווח והפסד.
המפלגות בעזרת האידיאולוגיה הערכית, הצליחו לשכנע את בוחריהם שהמטרה המשותפת של כולם היא הקמת מדינה יהודית, והוויכוח הפוליטי התמקד בדרכים להגשמת המשימה, וכל השאר היה בעל חשיבות פחותה.
אומה לוחמת- לאחר שממשלת בריטניה קיבלה על עצמה במסגרת המנדט, לסייע להקמת בית לאומי יהודי בארץ, התחזקו במקביל ההתארגנויות בקרב הערבים, כנגד היהודים בארץ. בשנת 1936 ההתארגנויות התחזקו כאשר העברים בארץ פתחו בשביתה כללית וקבוצות מזוינות החלו להתקיף יישובים עבריים. מעשים אלו חייבו את הפוליטיקאים להגיב. הם הקימו יחידות צבאיות מיוחדות למאבק המזוין שבהן היו צעירים ילידי הארץ.
לאחר מלחמת השחרור התחזקה ההכרה של התחזוקה הצבאית המזוינת, והנושא נכנס לשיח הפוליטי האידיאולוגי. מכן החל שינוי בתפיסת האידיאולוגיה, וכעת התווסף לרעיון החלוצי מימד של לוחם.
לאחר פטירתו של אליהו גולומב, הממונה על נושא הביטחון במפא"י, החליט דוד בן-גוריון לקחת על עצמו את התפקיד, ובשנת 1946 הוא החליט לקיים "סמינר" שבו ילמד את שאלות הביטחון.
חשיבות נושאי הכלכלה והחברה פחתה בתקופה זו, וכעת התמקדו על לחימה והגנה.
הפוליטיקה בשלבה האחרון של תקופת היישוב, עסקה בהבחנה בין אויב לידי, ולהראות נכונות להילחם במי שהוכרז כאויב. מי שהכריע מי הוא אויב ומי לא, מתי להילחם ומתי לא – היו המפלגות. הם עשו זאת בשם האומה היהודית ולא בשם המדינה בה שלטו הבריטים.
חברה לאומית זו, בשליטת המפלגות, היא שזכתה בריבונות בשנת 1948.
