אמנות ריאליסטית המנסה לחקות את המציאות ואת דרך קליטתה בעין האנושית, כלומר אמנות שדוגלת בגישת ה"חלון למציאות", חייבת להתייחס לקשר שבין המרחב של הציור לבין הצופה בו. קשר זה יכול להתבטא בכמה דרכים.
הדרך הראשונה שבה נקבעת עמדתו של הצופה ביחס לציור היא על ידי עמדת תצפית. הצופה יכול לצפות ביצירת אמנות משלוש נקודות תצפית שונות: עמדת צפייה חזיתית, עמדת צפייה גבוהה (מלמטה כלפי מעלה) או עמדת צפייה נמוכה (מלמעלה כלפי מטה).
כמו כן, כל תמונה מחויבת להתייחס לשלושה צירים: הציר האופקי, הציר האנכי וציר האופק אך בכל יצירה ישנו ציר אחד שהוא הדומיננטי. תנועה של הציור על פני ציר העומק כמוה כתנועת "זום" של מצלמה הקובע מאיזה מרחק אנו צופים באובייקט וכמה ממנו ומהרקע שכנגדו הוא עומד יכללו בתמונה. כלומר ציר העומק קובע האם אנחנו רואים את הדברים בציור מקרוב או מרחוק.
עמדת צפייה חזיתית המדגישה את הציר האופקי נוגעת לשאלת מיקומם של האובייקטים לרוחבו של הציור. כך למשל מיקום ממורכז של אובייקט יכול לשדר תחושת רשמיות ופנייה ישירה בעוד שמיקום שלו בצידי התמונה נותן תחושה של הצצה מהצד.
כאשר אנו מדברים על עמדת צפייה לפי ציר האופק אנחנו שואלים האם הצופה ממוקם על, מתחת או ממעל לקו האופק. למיקום ביחס לקו האופק יכולים להיות מרכיבים אקספרסיביים ואפקטים על הצופה שמרגיש עליון על המתרחש כאשר הוא ניצב מעל לקו האופק ובעמדת יראה ונחיתות כאשר הוא נמצא מתחת אליו.
כמו כן יתכן גם מצב שבו בציור אחד ימצאו כמה נקודות מבט ומגמה זו אפיינה הן ציורים קלאסיים ואת אמנות ימי הביניים והן את הציור המודרני.
היחסים הנוצרים בין הצופה לבין היצירה היו נושא לתמורות ניכורת באמנות ובשלב מסוים עלתה תנועה שדרשה לנתק את הקשר הזה וליצור מרחב סגור המדיר את הצופה ממעורבות בו. הרצון לשבור את נקודת התצפית האחת אפיין גם את הציירים הקוביסטים שכפרו בגישת "החלון למציאות" וניסו לבלבל את נקודת מבטו של הצופה.
"דמות מתווכת" היא מושג המתייחס לדמות הנמצאת בתוך המרחב של הציור ופונה ישירות, על פי רוב במבט או מחווה אחרת, אל הצופה וכמו "מזמינה" אותו לתוך הציור בכך שהיא מציבה את שניהם באותו מרחב.
