פיסול יווני: התקופה הפוסט קלאסית – קדם הלניסטית (מאה 4 לפני הספירה)
מכבדת את המורשת הקלאסית ועוברת ממנה למשהו טבעי יותר ברמת הגוף והתנועה.
בתקופה הזו מבחינים בשונה, ברגש, במצב הרוח, באינטימיות ובחושניות.
Praxiteles,
Hermes with the infant Dionysos,
c. 350-330 (320-300?) B.C.,
הרמס ודיוניסוס התינוק – יוצר על ידי פרקסיטלס – נציג חשוב אל אמני המאה ה-4. שליח האלים הרמס נראה כשהוא נח מלהביא את דיונסוס אל הנימפה (אלה נשית) הפסל מזכיר את הפסל הקלאסי של הרומח אך בגירסא פחות גברית – גוף נראה כאילו הוא מסתובב על ציר וכשהוא נשען על העמוד, נראה שבלעדיו הוא יתמוטט.
זוהי דמות גברית אבל נערית ומרוככת יותר ומעודנת. פחות שרירים ופרופורציות. העמידה שלו היא לא יציבה ולא גברית. לעומת העמידה היציבה של נושא הרומח. העמידה היא סבילה ותלותית בניגוד לתנועה הפעילה של נושא הרומח. זהו שינוי של הגבר החדש והתלותי לעומת הגבר החזק.
הוא מנהל שיחה עם התינוק (שעד אז לא הופיע בפסלים) לתינוק יש פרופורציות שונות מאשר לאדם. התינוק בפסל נראה כמו מבוגר מכווץ. לראשונה מדובר על אינטימיות בשיח המודרני. העמידה הנינוחה והכפיפות של הגבר לתינוק מעידים על סוג חדש של יחסים אינטימים.
בתקופה זו המצב ביוון היה בעייתי מבחינה כלכלי-בטחוני-חברתי. הפסל מדגים את הבריחה של האנשים ואת הרצון להסתגר בעולם הפרטי. לכן בחרו לייצג את הגבר כמעודן יותר.
Praxiteles,
Aphrodite of Knidos,
c. 350-330 B.C.,
אפרודיטה – אלת היופי האהבה והפריון (ברומא – ונוס). הפסל מציג את דמות האישה האידיאלית ומציג את הערכים שלה באופן מושלם ובתלת מימד. זו הפעם הראשונה שאפרודיטה מופיעה בעירום וכאדם. דמות אישה הופיעה בפסלים עתיקים יותר אבל ללא הפרופורציות כאן!
בפסל היא מסתירה את איבר מינה מצד אחד, ומצד שני נראה שהיא מחווה עליו כמקור כוח. בכל מקרה היא מודעת שמסתכלים עליה. רגל אחת שלה יציבה, השנייה פחות. זוהי יציבות של קנון נשי.
-יצירה קלאסית לתקופה הפוסט קלאסית
– יש בפסל משהו שקשור לרחצה – אחריה או לפניה
– הפסל מסמל איבוד של הקנון הגברי בשביל הקנון הנשי.
– לא ידוע בדיוק מה הדמות עושה וחוסר הידע יוצר חושניות.
ונוס הקפיטולינית וונוס מדיצ'י.
ונוס – ההעתק הרומי של אפרודיטה היוונית.
– מחווה בושה, מסתירה את איבר מינה ושדיה. לא מפנה מבט קדימה (מסתכלת ולא מסתכלת)
– הגבר הלבוש צופה באישה הערומה – הכוח הגברי מול הכוח הנשי. הוא תפס אותה והיא מתביישת. נבנה שיח בין הצופה לפסל.
– ונוס היא ביישנית. הגוף מתפתל. הידיים מסתירות רק חלקית. החיבור שבין אלה יפה ואישה יפה הוא מהותי בתקופה.
אם כן, המאה ה 4 לפני הספירה מסמלת מעבר מהאצטדיונים והמקדשים לעולם הפרטי- בו מיוצג לראשונה תינוק, נשים (בדמות אלים) המתביישות במערומיהן (בניגוד לגברים), פרופורציות טבעיות יותר בשני המינים ותיאור עיסוקים של בית ולא של חוץ כמו מקלחת וטיפול בתינוק.
בתקופה ההלניסטית שנדבר עליה כעת- אנחנו נראה התקדמות גדולה יותר לכיוון האדם הפרטי וביתו- פחות הפוליס הדמוקרטית ודמויות האלים- יותר דמויות פרטיות ומציאותיות אשר מיוצגות אמנם על ידי אלים אך מביעות רגש כאדם פשוט.
