פוסט אימפרסיוניזם
השפעת הצילום על האמנות:
– מופיעה יותר ויותר הדמות המטושטשת, המביעה את הצורה שהעין קולטת, ללא הזיהוי שקובע המוח.
– המבט מגבוה היה אהוב מאוד על הצלמים.
– גדלה הנטייה לקומפוזיציה "מקרית", הצגת קטע מהחיים, כולל הדמות החתוכה ע"י המסגרת.
– גדל חקר התנועה ומרכיביה.
אדגר דגה, תזמורת האופרה, 9-1868– דגה היה מושפע מהצילום. הוא צייר תזמורת של האופרה ובמה בחלק האחורי עם רקדניות שרוקדות עליה. הוא חתך את הרקדניות בציור כי הן חלק מהתפאורה והן לא נושא הציור. הוא יצר תקריב (כמו שעושה מצלמה) אל הנגנים, שגם הם חתוכים באופן אקראי. יחד עם זאת, התמונות שלו מסודרות- יש פרוטרטים של האנשים שהובלטו. הקווים בתמונה ברורים. הרקדניות הן איפרסיה- בתנועה מטושטשת. יש יישום מובהק של תיאוריות הצבע של שברל– הצללה כחולה על הדלת בצד השמאלי העליון של התמונה. את הציור הוא צייר בסטודיו שלו. בציור הבלרינות ניתן לראות הבדלים בין איפרסיוניזם לפוסט אימפרסיוניזם: הבדלים בגישה הסגנונית- אצל האימפרסיוניסטים משיכות מכחול אחידות, בעוד אצל הפוסט אימפרסיוניסטים זה משתנה מאמן לאמן. וכן, שינויים בתחומי העניין.
אדגר דגה, פרימה בלרינה, 1876, פסטל– בחורה רוקדת, הקהל הפך למסה של צבע, הוא מטושטש לחלוטין, קשה לדעת שמדובר בקהל ולא סתם במשיכת מכחול. הרקדנית נמצאת בתנועה. ניתן לראות זוויות שונות- תמונה שצוירה בתחילת ההתהוות של הפוסט אימפרסיוניזם. משיכות מכחול מלמעלה. דגה התעניין ברקדניות ובדמויות של מועדוני הלילה. לעומת האימפרסיוניסטים שמתמקדים בנוף, ברגע החולף ובאור. הרקע מאוד מופשט. גישה מאוד שונה הן מבחינת נושא והן מבחינת סגנון. קווי כוח ביצירה- דגה יוצר אלכסון חזק בדמויות שמאחורי הקלעים ואלכסון של הרגל- שנוטים תחושה של קומפוזיציה מורכבת של התמונה- חלל של קווים שאינו בהכרח חלל אמיתי. לא עוד מערך מסודר של קווי אופק כמו הרנסנס.
