הדמויות בסיפור "לשבור את החזיר" מאת אתגר קרת:
המספר בלשבור את החזיר
הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי הילד הגיבור, המספר על אירוע משמעותי בחייו. השפה שבפי הילד המסופר פשוטה, מתובלת בסלנג ובשיבושי לשון, שפה זו מעניקה לסיפור מימד אותנטי. זווית הראייה הילדותית מכניסה את הקוראים לעולמו של הגיבור ומאפשרת לנו לראות את הדמויות ואת התרחשויות כפי שהוא חווה אותם, לדוגמא: חשיפת עולם הדמיון העשיר של הילד, היחסים המתפתחים עם פסחזון.
מדבריו של הגיבור המצטט את דברי אביו, עולה אירוניה על דמותו של האב, למשל כשהילד אומר שלאחר שהוא קיבל קופת חזיר הוא יגדל להיות בסדר וכבר לא יהיה פושטק, הילד אינו מבין את כוונת האב וכשהוא מצטט אותו מצטיירת דמות נלעגת של מחנך הורה.
ילד הרוצה בובת סימפסון ובהמשך הוא מתאהב בחזיר מחרסינה! החזיר מחרסינה מצא חן בעיניו דווקא משום שהוא "בלי אורות וקפיצים שנוזלות לו בפנים". הוא אומנם ילד, אך מתנהג כבוגר, חכם וערמומי: "אני אציל אותך" הוא אומר לחזיר. הוא מגלה נחישות: הוא אינו מניח לאביו לשבור את החזיר. הוא יודע מה זו חברות ולא ייתן לפגוע בחבר: "שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר?". הוא מוכן לשקר לאביו ובלבד שהחזיר לא יישבר! הילד מרבה לחזור על דברי האב, אך האב אינו שם לב ללעג שבחזרות הללו.
האב
באפיון על ידי דבריו, מעשיו, יחסו לילד ולאם, על ידי הערכים שמנסה להקנות לילד, מצטייר כראש משפחה שתלטן, אלים, כופה את עמדתו על הילד ועל האם. מדברי הילד על האב עולה דמות של אדם נוקשה שמדבר בפקודות, כמו איש צבא, הוא אוסר על הילד לקבל בובת סימפסון, הוא נותן לו בובת חזיר "חינוכית", בכדי להקנות לילד את ערך הכסף, גם השיטה החינוכית שלו מצביעה על גישתו לכסף.
החינוך של האב אינו מבוסס על הבנה וקירבה רגשית לילד.
הדמות של האב אירונית , שתלטנית, מתבטאת גם ביחסו של האב לאם (גורר אותה, עיניה שבורות, היא אינה דמות פועלת בסיפור).
האב מייצג בסיפור את החברה המודרנית, החומרנית, שבה הכסף הוא ערך מרכזי, זה עולם דורסני (סמל הפטיש), עולם שערכיו שטחיים: אבא רואה טלוויזיה והולך לישון. האב מתנה את יחסו לילד בציות של הילד, הוא נותן לילד כסף בתמורה לשתיית השוקו. האב מחטיא את מטרת החינוך, הילד אינו קונה את הערכים שאליהם מתכוון האב, לא ערך הכסף חשוב בעיניו, אלא הידידות שלמענה הוא מוכן להקריב. בדברי הילד מהדהדים דבריו של האב אבל בשינוי המעיד על היסוד השלילי בדמותו של האב. הילד מייצג בסיפור את האהבה ללא תלות, תנאי, אותה אהבה שהורה צריך לאהוב את ילדו, הצליח לשרוד את חינוכו של האב, הוא נשאר דבק בערך החשוב המרכזי של האהבה שעיקרה נתונה ללא תנאי וללא גבול: הילד מוכן לוותר על סימפסון בלבד שלא יפגע.
האב מוצג בסיפור באור שלילי. כבר בפתיחה מתואר האב כנותן הטון בבית. הוא אינו מתחשב בבקשת האם. בהמשך הוא גורר אותה כדי להראות לה את "פירות" חינוכו. הוא מתנה תנאי קשה למימוש בקשת הילד. הילד עומד במשימה ויכול לזכות בבובה המובטחת, אלא שכאן נתקל האב בבעיה. הילד התאהב בחזיר ואינו מוכן לוותר עליו. האב מנסה לעזור לילדו לשבור את החפץ האהוב עליו. אך הילד מערים עליו. הוא יגלה שהחזיר נעלם עם כל הכסף שהיה בתוכו. מה יעשה עכשיו? האם יודה בהתנהגות שגויה או שיכעס ביותר ויעניש את בנו על השקר ששיקר לו ועל אובדן כל דמי החיסכון? אך כל השאלות האלה מקומן בסיפור נוסף…
דמותו של הילד המספר יואב
ילד צעיר, יש בו משהו מרדני, כמו בילדים רבים. בובת הסימפסון שהוא רוצה מסמלת את המרדנות. הילד הוא רגיש, בעל דמיון מפותח, הוא מאניש את הופה (החזיר) והופך אותה לידיד של אמת.
בהתחלה החזיר נראה מכוער, תחליף עלוב לבובת בארט הנחשקת, אבל לאחר מכן נקשרת נפשו של הילד בחזיר והופכת לידידות ואהבת אמת. אהבת הילד היא ללא תאי, הוא משליך את רגשותיו על פסחזון. הוא אומר שפסחזון מחייך, אפילו שלא שמים בו כסף, בכך מבטא הילד את אהבתו ללא תנאי (בניגוד לאב), הילד גם מייחס לפסחזון רגישות ואומר: כואבת לו הבטן, הוא עצוב וכו´. הילד מבטא בכך את החרדות שלו ואת הדאגות שלו ואת הדאגה לפסחזון ובו זמנית גם את מצוקתו שלו נוכח ההתנהגות הקשה של האב אליו. כתחליף לעולמו הכוחני של האב, בורא לו הילד עולם של אהבה וידידות שבו באה לידי ביטוי אישיותו הבריאה והאנושיות של הילד: הוא אוהב, הוא נותן, הוא רגיש, הוא מוותר. ויתורו של הילד על סימפסון בסוף הסיפור מבטא את ניצחונו על עולם הערכים של אביו. החמימות והאהבה ניצחו את העריצות ואת הכוחניות של האב.
פסחזון הוא בובת חרסינה בצורת חזיר, ייתכן שפסחזון מסמל את עולמו השברירי של הילד שעליו מאיים האב. פסחזון אנלוגי מקביל לעולמו של הילד: הוא רגיש, מחייך כי הילד בורא אותו בדמותו היפה, ייתכן שפסחזון מבטא את המרדנות של הילד נגד אביו, כי בשם פסחזון של קונוטציה לחג הפסח, הכשרות, ואילו הקופה היא בדמות חזיר, לכן מבטאת נתינת השם באופן סמלי את המרד נגד האב.השם פסחזון מבטא גם את ההשתחררות של הילד מעריצותו של האב. ייתכן שהשם פסחזון שאותו לא הצליח האב למחוק מתיבת הדואר והילד אימץ אותו לחברו, מקבל כאן משמעות סמלית שמבטאת את ניצחון הילד וערכיו על עולם הערכים של האב.
האם
כבר בפתיחת הסיפור היא מותקפת על ידי האב. הוא מאשים אותה במילוי רצונו של בנה בקלות: "רק עושה פיפס ואת כבר…" בהמשך גורר אותה האב כדי להוכיח לה כמה הוא צדק. היא מתוארת בצורה המתקשרת למוטיב השבירה בסיפור. נאמר עליה כי "עיניה שבורות", והואיל והעיניים הן ראי לנפש, אפשר לומר שבעצם היא נשברה. מדוע? היא רואה כיצד התעלל האב בבנו. חשיבותה בסיפור מובלטת על רקע תאור עיניה השבורות. היא נשברה, אך בנה לא נשבר!! היא פאסיבית ונשברת. לעומתה בנה שאינו פאסיבי, ולכן אינו נשבר!
החזיר מחרסינה
החזיר מחרסינה בא במקום הבובה, בובת סימפסון. בהתחלה היה החזיר מכוער בעיני הילד, אך די במהרה הוא כבש את ליבו של הילד והפך לדבר יפה ואהוב. כיצד? על-ידי חיוכו. כאמור 6 פעמים מודגש חיוכו. החיוך מקרב לבבות. בסיפורנו הוא מקרב בין בן אנוש לחפץ דומם. החפץ הדומם מואנש, כלומר מקבל תכונות אנוש. הוא מחייך כל הזמן. בסיום הסיפור היה לו כבר חיוך עצוב. כשהוא מבין את מצבו, העדיף לשתוק!
החזיר הופך לניגוד לכל הצעצועים שקיבל הילד קודם לבואו: "הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים." אכן, החזיר הופך מושא הזדהות, לא רק לגבי יואבי, אלא גם לגבי הקוראים. כמובן, האהדה אליו נוצרת גם בזכות ההזדהות של הקורא עם הילד האוהב אותו כל-כך.
חזרה אל: סיכומים לבגרות בספרות
