הקדמה- המאמר עוסק בוויכוח לגבי תפקיד בית הספר בחברה הדמוקרטית כמכשיר לקידום שוויונות בחברה, ועד כמה הוויכוח משופע באמונות, עמדות וערכים המעוגנות בתפיסות עולם חברתיות-פוליטיות. ביוונית, משמעות המילה דיאלקטיקה היא לשוחח. הכוונה לאמנות השיחה, אמנות הוויכוח. זהו תהליך של חשיבה ושיקול דעת, שבו ניגודים וקונפליקטים הם שאחראים להתפתחות ולהתקדמות. הגל תיאר את התהליך כעובר 3 שלבים- שלב התזה, שלב האנטיתזה (התזה נסתרת על ידי היפוכה המוחלט), שלב הסינתזה (שלב של השלמה ופשרה בין הניגודים, בו שניהם מוכללים בתוך מושג שלישי הגבוה משניהם גם יחד). בדיאלקטיקה השלילית התהליך לא משלים את עצמו בדרך המתוארת לעיל, והקונפליקט בין התזה לאנטיתזה נותר בלתי פתור. תהליך זה מתקיים סביב מושג השוויוניות בחינוך- הגדרתה של מערכת החינוך כאחראית להשגת שוויון היא הפוכה למציאות בפועל, שהרי המערכת היא זו שגורמת לשימור הפערים בין תלמידיה. ביה"ס לא יכול למלא תפקידו באמצעות מסגרת אחת, שיטה אחת ותכנים אחידים, ששווים כביכול לכל. חינוך כזה הוא מראש אינו שוויוני, כי מי שנתוני הפתיחה שלו שונה רק יעמיק את הפער. המאמר מתאר רוח שלילית שנגרמת כתוצאה מחוק חינוך חובה וחינם לכולם. המבקש לקדם שוויון באמצעות חינוך חייב להתרחק משוויון במערכותיו. החינוך במהותו הוא פעילות אליטיסטית- מושך למיצוי מלא של הפוטנציאל. בחברה רבדים שונים, וכל רובד זקוק לסיוע שונה ולסוג הדרכה שונה כדי שכולם יוכלו להגיע לאותה רמת למידה ותוצאות. יחד עם זאת, יש גם יתרונות לבתי הספר השוויוניים- חיסלו את האנאלפביתיות, הפיצו נורמות התנהגות תקינות יצרו זיקה בין היחיד לכלל ועוד. עם זאת, קיים חוסר היכולת להיענות לצרכים של אוכלוסיות מסוימות עקב השוויון. הלימוד בכיתה הטרוגנית לא מאפשר ללמד, איש אינו יודע ללמד בכיתה כזו- אם אתה משקיע בתלמיד החלש, אתה מזניח את התלמיד החזק שמוכן ללמוד. לכן יש ללמד בכיתה הומוגנית, בה כל קבוצה תלמד בדרך שמתאימה לה ועל המורה לדעת להפעיל שיטות הוראה שונות, לארגן את התלמידים לקבוצות בעלות אותה סוג הנעה, ורמת יכולת דומה. לבית הספר יש תפקיד חברתי סגולי- תמיכה בהתפתחותם האינטלקטואלית של כל תלמידיו, ככל שניתן. המדינה כמשמרת את הפערים- המדינה לקחה מונופול על בתי הספר כיוון שהם סיפקו כוח עבודה מגוון ואפשרו להחדיר מסרים של פטריוטיות וציות. מכיתה הטרוגנית בהכרח יצאו גם מהנדסים וגם פועלים – מי שלא הגיע מצויד ביכולת ללמוד לא יצליח. זה טוב ונוח למדינה. מראית עין של שוויון. מי שנכשל – זו אשמתו – לכאורה קיבל הזדמנות שווה. כישלונם הצפוי של בני המעמד הנמוך מנציח את המבנה ההיררכי החברתי בחברה ומבטיח שהמעמד הנמוך יישאר כך. תלמיד מהמעמד הנמוך שקיבל לכאורה הזדמנות שווה ללמידה כמו כולם ירגיש כישלון שנובע בגללו ולכן מקומו הצודק בחברה הוא בתחתית. המדינה מפקחת על הכשרת מורים כדי לתת אופי מקצועי מדומה למעשיהם ולדאוג שיפקחו על האינטרסים שלה. היום החינוך הפך מטבע עובר לסוחר מבחינה פוליטית. הפתרון- הקניית תכונות מקצועיות אמתיות לתפקיד המורה (בדומה לנעשה בתחום הרפואה), היום כל אחד יכול להפוך למורה, אין למידה של יסוד ביקורתי, וההתמחות הופכת את המורה החדש ל"כמו כולם". עקרונות חינוך ההולמים צרכים שונים של תלמידים במקום להיאבק על שוויון בין לא שווים שרק מעמיק את אי השוויון. להפסיק את ההתערבות הפוליטית (המדינה צריכה לממן את החינוך אך להעבירו לפיקוח גופים שיפעלו על פי אמות מידה מקצועיות בלבד). הבעיה הפתוחה היא האם החינוך הוא עיסוק או מקצוע? החינוך בימינו הוא עיסוק במסווה של מקצוע, כל אחד יכול לעסוק בו גם ללא הכשרה.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
