נודינגס מציגה 3 סוגים של אי שוויון במערכת החינוך- אי שוויון במשאבים פיזיים (כלכלי+ פיזי): חוסר במשאבים פיזיים בבית הספר (חלונות חסומים, שירותים מקולקלים, צפיפות בכיתות, צבע מתקלף ועוד), אותם קוזול מכנה "אי שוויון פראי" כי הניגוד בינם לבין התנאים בבתי ספר עשירים הוא כה חד. התועלתנים עשויים לתמוך במצב כזה (אך לא תרשה למספר עצום של אנשים לסבול לטובת אושר). רולס יתנגד למקרים כאלה של אי שוויון, מאחורי מסך הבערות יחוקקו האזרחים חוקים שיגנו עליהם במידה והם יהיו מהמקופחים בחברה. מצד שני, מי שמטומטם אז מגיע לו. **האם מתקיים כאן התנאי הראשון של רולס? ספק, אבל אם כן אז גם השני אולי מתקיים. דיואי טוען כי הקהילה חייבת לרצות עבור כל ילדיה מה שהטוב והחכם שבהורים ירצה עבור ילדיו הוא. דמיין קולקטיביות חברתית שמאפשרת תקשורת פנים אל פנים, ובקהילה כזו התנאים שתיאר קוזול היו גלויים לעין ופתוחים לערעור. הפתרון מצוי בגישת האכפתיות-התנאים הם שמייצגים את אי השוויון האמתי. אי שוויון ביחסים בסיסיים: קיימת חשיבות לאיכות היחסים שנדרשת להתפתחות אינטלקטואלית, מוסרים ורגשית בריאה של ילדים. היחסים האלו חיוניים. כיד להתפתח, הילד זקוק למעורבות נמשכת ואי רציונאלית של מבוגר אחד או יותר. בחברה שלנו הרבה תלוי בהצלחה בבית הספר, ילדים זקוקים לא רק לאהבה וליווי מהמבוגרים אלא גם למבוגרים שיציגו להם את העולם באופן אפקטיבי. מכיוון שהורים רבים אינם יכולים להמחיש לילד את המשמעות של להיות מחונך למרות אהבתם, המורים חייבים למלא תפקיד זה, בחיי הילדים. להציג לילדים את האפשרויות הפוטנציאליות לעתידם. המורים צריכים ליצור קשר עמוק עם תלמידיהם, ולא רק להיות המנחים שלהם. והכי נכון שמורה ילמד את התלמיד במשך כמה שנים- כך יוכלו לפתח קשר שמבוסס על יחסים הדדים של דאגה אכפתיות. בובר– טען שהוראה דומה להורות עניין של זיקה וילדים צריכים שמישהו יקשיב להם ויהיה אכפת לו מהם) נודינגס- המורה צריך למלא דמות מחנך. אי שוויון בתכנית הלימודים: כל ילד בבית הספר מתעניין בנושאים מגוונים. לכן יש לאפשר לתלמידים לחקור תחומים שבאמת מעניינים אותם, וכך יוכלו להגיע למימוש עצמי. המבקרים טוענים שהתלמידים ישלמו מחיר על כך- החברה ארגנה את הלימוד בבית הספר כך שישרת אינטרסים מעמדיים ולא אישיים. הטענה המרכזית נגד תכנית לימודים אחידה שהיא גורמת לאי שוויון כי יש את אלו שמצליחים (לפי מעמד ומוצא) ואלו שלא. לא נותנים לתלמידים לבטא את עצמם לפי תחומי התעניינותם. לעומתה, תכנית לימודים דמוקרטית חייבת להתחיל בהכרה בהבדלים בין התלמידים. סוג החינוך שיש לו הכי הרבה סיכוי להשגת שוויון משמעותי הוא זה שמאורגן סביב הגדרה רחבה של מספר סופי של כישרונות והתענינויות שמתמלאים בתוכן על ידי הוספת חקירה של בעיות אנושיות משותפות.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
אולי יעניין אותך גם:
