הלאומיות בראי הספרות, האומנות והמוזיקה:
הרומנטיקה הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה במערב אירופה בשלהי המאה ה-18. תחת האוניברסאליזם של אדם באשר הוא אדם, העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים. הרעיון הרומנטי היסודי הזה, משעה שהוא מוחל על אומה שלמה, מתבטא ברצון לתת ביטוי לייחודי והאותנטי כביכול שברוח האומה או העם, מבלי לתת את הדעת על ערכים שנקבעו נצחיים או אוניברסאליים על ידי מסורת כלשהי, עתיקה ככל שתהיה. הרומנטיקה היא שהולידה את הלאומיות. הפנייה ללאומיות כפועל יוצא של המהפכה הצרפתית ותוצאותיה בא לידי ביטוי גם במישור התרבותי. אין רצון לנתח דברים אלא להבין את הטבע. חיפוש ה"אני " של הפרט נמצא היסטוריה ובשורשים. החיפוש מתבצע בצורה קולקטיבית, חיפוש שורשים משותפים.
שני מאפיינים יסודיים:
1. תקופת בלבול המאופיינת בחיפוש ההיסטוריה והשורשים. חיפוש אחר שורשים תרבותיים משותפים, תרבות נבדלת וזיהוי לאומי תרבותי נבדל. על מנת למצוא את ההיסטוריה המשותפת הם חושפים את העבר, מחיים שפות ועוסקים בבלשנות, חשיפה מחודשת של סיפורים עממיים – לדוג': הנסיכויות הגרמניות מנסות לחפש היסטוריה משותפת והם מוצאים ספרי עמים מהמאות ה-12, הם מחיים אותם מחדש. הם גם בודקים את שורשי השפה שלהם. זאת התקופה שדוברי הגרמנית ממציאים את ענף הבלשנות וחוקרים את לשונם. וגם יש תופעה של כתיבת יצירות העונות על הצרכים הלאומיים לדוג': באנגליה במסגרת חיפוש אחר שורשים היסטוריים שלהם. נשמעת הצעה כי התרבות האנגלית היא הלניסטית. על סמך זה נכתב ספר. למרות שהרעיון מופרח מיסודו.
2. שאיפה ל"שיבה אל הטבע" הנותנת מענה מסוים לרציונליזם. בתקופה זו נוצרות יצירות המאדירות את כוח הטבע. יצירות הרואים יחידה אורגנית אחת שהאדם הוא חלק ממנה. ניסיון להתבונן פנימה.
תפיסה אומנותית זו מכונה בשם כולל "רומנטיקה" והיא מתקיימת בארצות שונות ברחבי אירופה בשלהי המאה ה-18 ואל תוך המאה ה-19.
התקופה הרומנטית במוזיקה
בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני השנים 1800 – 1900. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש. דוגמא ליצירה כזו היא ה"אודה לשמחה" שכתב ב-1785 פרידריך שילר והלחין בטהובן ב-1882/4. היצירה נתפסה כהמנונם של דורשי החירות במהפכה הצרפתית והושמעה באירועים היסטוריים רבים. היא שימשה כאות לסמן ניצחונות בשדה הקרב של הצבא הנאצי. ב- 1972 הוצעה כהמנון אירופה, כשתאוחד, ואכן נבחרה להמנון אירופה ב-2003.
כלי תרבותיים לביטוי לאומיות:
היצירה העממית מתחילה להוות נדבך מרכזי בגיבוש הזהות הלאומית. כלים ליצירת אחדות תרבותית:
- ניסיון לאתר אלמנטים תרבותיים היסטוריים, המשותפים לכלל החברים בקהיליות אתניות- לאומיות. למשל: אוסף אגדות רחב שליקטו האחים גרים ( האחים יעקב ווילהלם גרים ליקטו בתחילת המאה ה-19 מאות אגדות עם גרמניות ואיגדו אותם בשני כרכים שנמכרו בהיקף חריג לזמנם. דוברי הגרמנית ראו באגדות סמל אתני-לאומי, ששימש ליצירת גאווה לאומית בתקופת הכיבושים של נפוליאון), וזיופה של "החשיפה" המשייכת את האנגלים ליוון הקדומה ב"מחקרו" של ג'יימס מקפרסון.
- מרבית האגדות הנחשפות- מימי הביניים. חושפות את הנוהגים העתיקים של קבוצות אתניות. בחלק מהמקרים האגדות מוכנסות לתוכניות לימודים חדשות.
- חשיפת האגדות מעוררת גם חקר השפות הלאומיות. בשלב זה מתפתח מדע הבלשנות. מילים חדשות נוספות לשפות קיימות, חלקן חידוש לשוני וחלקן תחייה של מילים שנעלמו.
אגדות עם והחייאת השפה אצל היהודים:
ליהודים שפיתחו מחדש את זהותם כאומה במקביל לגל הלאומיות ששטף את אירופה, היה מצע תרבותי אחר כמעט הפוך לגמרי:
מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם. אף על פי כן נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, והשימוש הזה שימר חלק נכבד מן התכונות שאפיינו אותה.
- ראשית לכול – העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב (ספרי קודש) . מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מן התפילה והפיוטים, מן המדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו עברית. העברית נשמרה כשפת קודש בלבד.
- במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית – שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות. ברוב המקרים, ובודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה – כלומר, אירופה במאות ה-18 וה-19 – השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית.
- השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית . עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות. אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים. פעילות היהודים כוללת תרגומים שבאמצעותם הם מגמישים את השפה ומוסיפים לה מילים מודרניות שיאפשרו להפוך אותה לשפת חולין.
- השונות של היהודים ניכרת בכך שלמרות שיש בידם תרבות עשירה שהשתמרה אלפי שנים, אין להבם טריטוריה אחת המגדירה אותם כאומה. היהודים מקיימים שיח תרבותי ער על השאלה האם תחיית התרבות קודמת להתקבצות בטריטוריה משותפת או להיפך.
השיבה אל הטבע וההתבוננות העצמית (בספרות ובשירה):
רעיונות השיבה אל הטבע, ההתבוננות העצמית והחיפוש אחר הארה אישית באו לידי ביטוי מובהק בסיפורת, בשירה ובציור. דוג': "הסיפור שאינו נגמר" (מיכאל אנדה,1984) האלמנטים המובהקים המופיעים בספור ואופייניים לכתיבה הרומנטית:
ניסיון של האדם להכיר את עצמו, את פנימיותו, את כישוריו הרוחניים.
היעזרות בכל איתני הטבע כדי להגיע למעבה האדמה שהוא עומק הנפש.
גילוי עצמי שהוא המעניק לאדם את כוחו.
הזרם הרומנטי באמנות הוא שמה של תנועה ספרותית, פילוסופית ואומנותית שאפיינה את המחצית הראשונה של המאה ה-19 בגרמניה ומשם התפשטה אל מערב אירופה. הרומנטיקה היא תנועה בינלאומית שחצתה ארצות וגבולות ומשותפת בהשקפת עולמה לאינטלקטואלים ואמנים רבים. הרומנטיקה מעלה את האינדיבידואליזם, בו מחפש היוצר את מימושו העצמי באמצעות יצירתו. היצירה של היוצר הרומנטי מבטאת את תחושותיו, מכאוביו ואף את מחאתו האישית ביחס לנעשה בארצו. האמנות הרומנטית התקיימה בו-זמנית בארצות שונות במערב אירופה, כשהמכנה המשותף לבסיס היצירה הרומנטית אצל אמנים שונים בה לידי ביטוי בסגנון דומה. יצירתו של אמן רומנטי נובעת בראש ובראשונה מהמצב העכשווי והאירועים המשפיעים עליו בחיי היומיום. רוב הנושאים הרומנטיים עוסקים במהות הקיום האנושי, ביצרים, כאכזריות האדם כלפי רעהו, או בעוצמתם של כוחות הטבע הגדולים של הבריאה אל מול האדם העומד חסר אונים כנגדם. דוג' לאמנים רומנטיים: אז'ן דלקרואה: נחשב לצייר הרומנטי הצרפתי החשוב ביותר. הוא נהנה ממעמד גבוה בחברה הצרפתית ועסק ביצירותיו באירועים קשים ומטרידים, בין אם התרחשו ממש ובין אם נלקחו ממחזות תיאטרון בתקופתו. ויליאם טרנר: צייר אנגלי, מהווה דוגמה לציור הרומנטי באנגליה. הוא צייר נוף אנגלי טיפוסי, עסק ברישומים של צמחייה ונופי נהר.
